בסוף המאה ה-18 השתנה בחברה המערבית היחס לזכויות אדם כפי שמציינת הפרופסור חנה ארנדט בספרה "נבוכותיהן של 'זכויות האדם' ". מבחינת חוגים נאורים, האדם היה מקור החוק ולא ציווי האל. בחברה החדשה, יותר חופשית וחילונית, האדם שוב לא היה בטוח במימוש הזכויות שלו, החברתיות והאנושיות. הזכויות האלה לא הובטחו על ידי ממשלה. במקום זה צריך היה לגייס כוחות חברתיים ורוחניים כדי להגן על זכויות האדם. מלחמות הדת האירופיות ומלחמות האזרחים של ממלכת אנגליה מהמאה ה- 17 הביאו למדיניות של הליברליזם והאמונה בזכויות טבעיות של בן אדם. האמונה הזו הייתה חשובה לתרבות האינטלקטואלית האירופית בעידן ההשכלה של המאה ה- 18. וכבר במאה ה- 19 הייתה הסכמה מוחלטת לגבי פניה לזכויות האדם במידה ואנשים היו צריכים להגנה מפני המדינה.
זכויות האדם נחשבו כלא ניתנות לחלוקה ולא נגזרות מחוקים אחרים. האדם עצמו הוכרז כמקור לזכויות שלו. חשבו כי לא דרוש חוק של הגנת זכויות האדם מכיוון שכל החוקים היו אמורים להתבסס על זכויות האדם, או במילים אחרות, האדם היה הריבון היחיד מבחינת השלטון. האדם היה משוחרר לגמרי וללא קשר לסדר מקיף בחברה. יחד עם זאת, מאז המהפכה הצרפתית חשבו על האנושות כעל משפחת העמים. התברר כי העם ולא האדם היחיד זה דמות האדם.
