המציאות הפוליטית ברוסיה של ימינו יכולה לשמש כמעבדה משוכללת לבחינת שאלת המחקר: כיצד יכולה העיתונות החופשית ברוסיה בת זמננו להתמודד עם הגבלותיה מצד השלטון?
בעוד שהמודל הסובייטי הישן היה שמרני וצפוי במידה רבה מבחינת הנורמות הנוקשות שהוא הכתיב, המציאות החדשה שנוצרה מורכבת הרבה יותר. על רקע זה, גם שאלת חופש הביטוי העיתונאי, ובאופן ספציפי יותר: מעמדה של הזכות העיתונאית לבקר את השלטון במדינה, קיבלה תפנית מעניינת.
כידוע, תחת הסדר החברתי הקודם ברוסיה, החופש העיתונאי לביקורת השלטון היה מוגבל למדי.[1] אף על פי כן, כיוון שנוקשות השלטונות הייתה חלק טבעי מכללי המשחק, ממילא היה זה מצב עניינים צפוי ו"מקובל". ואולם במציאות הפוסט-סובייטית, החופש העיתונאי לביקורת נטוע בתוך זירת מאבק בלתי פוסקת וגבולותיו נמתחים ומתקצרים שוב ושוב. זוהי, אם נתאר זאת בלשון ציורית, דרמה חדשה וסוערת מקודמתה.
יתר על כן: לתוך המציאות הדינאמית הזו נקלעה דמותו של ולאדמיר פוטין. פוטין הוא "מנהיג חזק" במציאות שבה להתנהלות כוחנית יש דיבידנדים, שאפילו ברוסיה הסובייטית (שכבר ידעה מנהיגים חזקים והנהגה כוחנית) לא היה ניתן להשיג. פוטין שומר על מעמדו כנשיא רוסיה כבר קדנציה שלישית,בתנאים של דמוקרטיה חלקית, ולשם כך הוא לא בוחל באמצעים.
בהקשר של עבודתי, הכוונה לאופן האגרסיבי והמניפולטיבי שבו הוא מנסה לרסן את העיתונות החופשית.
מבוא
פרק ראשון: תולדותיו של חופש העיתונות - תחנות מרכזיות
פרק שני: תולדותיו של חופש העיתונות ברוסיה:
ממשטר סובייטי למציאות פוסט-סובייטית פוטינית
פרק שלישי: עיתונאים ברוסיה: אנה פוליטקובסקאיה כמקרה מבחן
מסקנות וכיווני פעולה אפשריים
סיכום
ביבליוגראפיה
