לאורך השנים זכות חופש הביטוי עוגנה הן במסגרת מדינות – בעיקר מערביות והן במסגרת מוסדות מודרניים יותר כדוגמת האו"ם והאיחוד האירופאי. במסגרת הצהרה זכויות האדם של האו"ם משנת 1948, תחת סעיף 19 נקבע כי "כל אדם לזכאי לחירות הדעת והביטוי, זכות זו כוללת חופש להחזיק בדעות ללא הפרעה, ולבקש, לקבל ולמסור מידע ורעיונות בכל אמצעי וללא סייגי גבולות" (U.N. 1948). תשתית זו היוותה את מערכת חוקי זכויות האדם של האיחוד האירופאי גם כן, שקבעו כי לא רק שלאדם ישנה זכות לחופש ביטוי, אלא זכות זו קיימת גם כאשר הרעיונות שמתגבשים בעקבות חופש הביטוי עלולים להוות הלם, להעליב ולפגוע בקהלים אחרים (The Council of the European Union, 2014: 4).
פרסום קריקטורות נחשבות לזכות חופש הביטוי גם כאשר קריקטורות לגלגו באופן עקבי על יהירותם של מנהיגים – בין אם פוליטיים, מכובדי דת, או אנשי עסקים (Auvillain, 2016: 93). פרסומי קריקטורות הובילו לא פעם לזעם המוני ואף למקרי אלימות שהסתיימו בטרגדיות. כך למשל עיתון דני מקומי פרסם בשנת 2005 קריקטורה של הנביא מוחמד כאשר על ראשו זה חבש פצצה, ואילו הירחון הצרפתי הסטירי שארלי הבדו, פרסם קריקטורות למכביר הלועגות על הדת המוסלמית, כמו כן גם על הדת היהודית והנוצרית. בעקבות פרסומי הקריקטורות, הצטבר זעם רב בעולם המוסלמי כאשר פרסום הקריקטורה בעיתון הדני הובילה להפגנות חובקות עולם מצד מוסלמים רבים והן להרוגים בהפגנות, ואילו הקריקטורות התכופות מצד הירחון שארלי הבדו הובילה להתקפת טרור על משרדי הירחון בשנת 2014, וזאת על בסיס הטענה כי הקריקטורות פגעו ולעגו ברגשותיהם ובאמונתם של מוסלמים רבים Veninga, 2016: 26-27)).
מבוא
פרק ראשון: זכות חופש הביטוי בראיה בינלאומית
פרק שני: מגבלות על חופש הביטוי
פרק שלישי: חופש ביטוי בהקשר דתי תרבותי – בחינת מקרי מבחן
המקרה של הקריקטורה הדנית (2005)
המקרה של שארלי הבדו
פרק רביעי: הקו המפריד בין חופש הביטוי לחופש הפולחן והשוואה בין מקרי המבחן
סיכום
ביבליוגרפיה
נספחים
