לאורך שנים ראשי מדינות ודמויות סמכותיות כדוגמת אנשי דת, החזיקו ביכולת לצאת למלחמה בשם מטרה כזו או אחרת. אולם ההרס הנרחב שייצרו מלחמות העולם הפקיע את הזכות לצאת למלחמה ממניעים אישיים והעניק את הסמכות ליציאה למלחמה לארגונים בינלאומיים כדוגמת האו"ם. כעת הזכות לצאת למלחמה מבוססת בעיקר על שני משתנים מרכזיים: הזכות להגנה עצמית/קיבוצית או שמירה על השלום העולמי ומניעת משברים הומניטאריים, כל זאת רק לאחר קבלת מנדט מהאו"ם ועמידה בחוקי המלחמה המגוונים. תהליך זה נועד לצמצם את שכיחות המלחמות ולהגביל את היקפה והשלכותיה[1].
עם זאת לאחר מלחמת העולם השנייה מדינות רבות מצאו את עצמן במלחמות רבות שלא קיבלו את מנדט האו"ם ובמקרים רבים אף כללו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות[2]. אחת הערכות היא כי למעט הזכות להגנה עצמית ושמירה על השלום, מדינות רבות יוצאות למלחמה גם מתוך רגישות אתנית ודתית, והן לעיתים קרובות מתערבות במלחמה כאשר לא נשקפת להן סכנה או איום על הביטחון לאומי, והתערבותן במלחמה מבוססת על קשרים אתניים ודתיים בין הצדדים הנלחמים[3].
מבוא
תפקידם של שחקנים חיצוניים בסיום סכסוכים
הזכות להתערב – מעורבות צד שלישי בקונפליקטים בינלאומיים
ארגונים בינלאומיים וסיום סכסוכים
המלחמה בבוסניה וקרואטיה 1992-1995
רקע מקדים למלחמה
השפעת ארגונים בינלאומיים על סיום המלחמה –האו"ם ונאט"ו
השפעת מדינות על סיום המלחמה – ארה"ב, אירופה, רוסיה, ומדינות מוסלמיות
סיכום
ביבליוגרפיה
