הפילוסוף ארנסט גלנר (Gellner, 1925-1995) הגדיר לאומיות כתופעה שהיא "בראש ובראשונה עיקרון פוליטי הטוען, כי היחידה הפוליטית צריכה להיות חופפת ליחידה הלאומית. את הלאומיות כרגש או כתנועה מוטב להגדיר במונחיו של עיקרון זה. רגש לאומי הוא תחושת הכעס שמעוררת פגיעה בעיקרון, או קורת הרוח שמעורר מימושו. תנועה לאומית היא כזו המונעת על ידי רגש ממין זה."[1]
התנועה הלאומית הפלסטינית מבוססת במיוחד על רגש הכעס הזה כתגובה לקונפליקטים הן עם הסביבה הפוליטית והן בתוך היחידה הלאומית-חברתית עוד כאשר החלה את דרכה בשטחי פלשתינה שלפני הקמת המדינה. התפתחותה של הלאומיות הערבית הפלסטינית התחוללה במשולב עם התפתחות המפעל הציוני והתרחבות היישוב היהודי. עיקרה של הלאומיות הוא מיסוד הפוליטיקה בחפיפה מודעת ומכוונת לתודעת מוצא משותף ושיתוף תרבותי או דתי. המאבק על רצון לשימור הזהות התרבותית, השבטית, הדתית והאוניברסלית של הפלסטינים במסגרת האומה שלהם אשר ישבה ברובה בשטחי ארץ ישראל, הוא זה שהניע אותם להתעורר ולהתארגן כתנועה לאומית.[2]
מושגי היסוד 'אומה' ו'לאומיות' שיחקו תפקיד מרכזי בתהליך העיצוב, הייצור והכינון של העולם המודרני וההיסטוריה שלו. מאז המאה ה-19 הכריזה האומה על עצמה כמי ששומרת על כל ההיסטוריה השייכת לה וכמי שמטפחת אותה. כמו כן, עם הולדתה של האומה, נולדו גם נרטיבים היסטוריים לאומיים. האומה מופיעה בעצם כמשיח של ההיסטוריה ומציגה עצמה כסיומה של ההיסטוריה.
מבוא
פרק 1: רקע תיאורטי
לאומיות ומסורת על פי גלנר
הקהילה המדומיינת של אנדרסון
סיכום כללי על ההבדלים בין התיאוריות
פרק 2: התהוות התנועה הלאומית הפלסטינית 1918-1967
סקירה היסטורית
ניתוח הלאומיות של התנועה בתקופה 1918-1967
פרק 3: המאבק למען המטרה הלאומית 1967-1987
סקירה היסטורית
ניתוח הלאומיות של התנועה בתקופה 1967-1987
פרק 4: ממאבק להסכמה 1987-2006
סקירה היסטורית
ניתוח הלאומיות של התנועה בתקופה 1987-2006
סיכום
ביבליוגרפיה
