כאשר באים לדון בטיב היחסים בין דת למדינה בישראל, הגישה הרווחת היא להדגיש את מדת הלא אקטואליות של הדת. הבלטת את מדת אי התאמתה, בעידן המודרני, לגישה החברתית והכלכלית בה מצדד החלק הלא דתי של האוכלוסיה, במדינת ישראל.
השיח הרחב בין אם במדיה ובין אן באקדמיה מתנהל סביב ה"כפיה הדתית" החוסמת, המונעת, המגבילה ומפריעה להתנהלות כלכלית וחברתית, במדינה.
בעבודה הנוכחית, ברצוני להעלות מספר שאלות נוקבות ולנסות לאתר את התשובות האפשריות. השאיפה שלי הינה להסביר את הפרדוקס העולה מהסיטואציה בה השפעתה של דת נהייתה כה דומיננטית, למרות אי הסכמה והתנגדות רחבים מצד האוכלוסיה.
שאלה ראשונה היא מהן הסיבות הלאומיות וההיסטוריות, אשר מלכתחילה אפשרו לדת ודעותיה לקבל עמדה חוקית, המכרעת בעניינים מדיניים.
שאלה שנייה היא, מה היא רמת השפעתה של הדת על שגרת החיים היומיים של הציבור.
שאלה נוספת הנה: בהיותה ישראל מדינה דמוקרטית - מלכתחילה מעמדה הרשמי של הדת נבע מתוך קונצנזוס - הסכמת כל הצדדים. אם כך, מה גרם לשינוי בעמדת ההסכמה והתפתחות גישה עוינת.
ושאלה אחרונה אליה ברצוני להתייחס היא: מה כוחם של חוקי מדינה הדתיים כיום, בפועל. ואז ברצוני לשער - אם אכן הדת אבדה מהאקטואליות, מהי המשמעות המדינית האפשרית של השינוי הנ"ל.
הפרדוקס בין הדמוקרטיה לבין הביורוקרטיה, בעידן המודרני
החל מהמחצית השנייה של מאה ה-20 החלה צמיחה כלכלית מואצת, אך לצידה, באופן פרדוקסאלי, גברה מצוקה פוליטית וחברתית בדמוקרטיות מודרניות.
