בעבודה זו נבקש לברר מה הייתה השפעתה של סגירת בתי הספר ברצועת עזה על ידי השלטון הישראלי על מעורבותם של ילדים ונערים בהפרות הסדר שכונו בדיעבד "האינתיפאדה הראשונה" (1987-1993). נבחן את הקשר ואת תהליכי הגומלין בין השתתפותם של תלמידי בתי הספר בהתקוממות לבין סגירת מערכת החינוך שננקטה כאמצעי לענישה קולקטיבית נגד המתקוממים שבתחילת המאורעות היו רובם ככולם צעירים, מרביתם קטינים. המניע לכתיבת העבודה מצוי בתמונה של ילדים מיידי אבנים בראשית האינתיפאדה הראשונה בעזה (ראה נספח מס' 1). בנוסף ניעזר בפרטים עיתונאיים ובמאמרים אקדמיים רלוונטיים. בראשית העבודה נביא סקירה היסטורית ממצה על האינתיפאדה הראשונה ובהמשך נעסוק בחלקם של הילדים בהתקוממות ובהשפעתה של סגירת בתי הספר על מעורבותם בה. מפאת קוצר היריעה, יובאו כאן עיקרי הדברים של הנושא שכשלעצמו לא זכה להתייחסות רבה במחקר בעברית. לכן, פנינו גם למאמרים אקדמיים באנגלית, מהם שנכתבו על ידי חוקרים ועיתונאים פלסטינאים.
האינתיפאדה ("התנערות" בעברית) הראשונה החלה באופן פתאומי ודרמטי ב-9 בדצמבר 1987 לאחר עשרים שנות כיבוש ישראלי בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. העילה לפרוץ המהומות הייתה מותם של ארבעה פלסטינאים בתאונת דרכים שאירעה בעזה בה היה מעורב נהג ישראלי. בתחילה נראו הפרות הסדר שפרצו ברצועת עזזה והתפשטו לאחר מכן לשטחי יהודה ושומרון, כעוד גל של אירועים מקומיים מוגבלים בהיקפם.
