מחד, מדינת ישראל הוקמה בהחלטה שרירותית על-ידי האו"ם, וניהלה לחמות וקרבות רבים נגד הערבים שהיו תושבי המקום וערביי הסביבה בארצות אחרות (סמוחה 2001; סמוחה, 2013; בוימל, 2007). במלחמותיה, נותרו ערבים רבים במדינה אשר קיבלו מעמד של אזרחים מן המניין. במקביל, העימות היהודי-פלסטיני, מר ועקוב מדם, המשיך לאורך השנים, וקיים עד היום, חוצץ בין האוכלוסייה הערבית, שרבים מאזרחיה מזדהים עם הפלסטינים, הן כעם, הן משום שיש להם קרובי משפחה מעבר לגבולות שנקבע, הן בתושת קיפוח וגזל אדמותיהם ועוד. מנגד, האוכלוסייה הערבית היא חלק ממדינת ישראל, אף שישנו קיפוח ביחס למיעוט הערבי, המהווה חמישית מהאוכלוסייה, הרי שלפי חוק, זכויותיה שווים, אנשיה עובדים יחד עם המגזר היהודי, לומדים יחד במוסדות להשכלה גבוהה ואף יש ערים בהם המגורים הם בסמיכות. לא תמיד "הביחד" או הסמיכות משקפים את היחסים האמיתיים בין שתי הקבוצות, המיעוט והרוב, ולעתים זה "ביחד שהוא לחוד", עם זאת, אין ספק שיחסים שכאלו מעצימים את מורכבות הקונפליקט בין שתי האוכלוסיות.
רבות נכתב על יחסי יהודים-ערבים במדינת ישראל, שמגדירה עצמה כמדינה דמוקרטית. בוימל (2007), טוען כי עד שנת 1958, כעשור לאחר קום המדינה, השתעשע הממסד הישראלי ברעיון, או בתקווה, שנוכחותם של הערבים שנותרו בארץ היא זמנית, ולכן, לא ראה מחויבות בגיבוש מדיניות ברורה כלפיהם. אולם, משנה זו ואילך, קברניטי המדינה היהודית החדשה, "מקבלי ההחלטות", מכירים בכך שערביי ישראל לא ייעלמו, וכי קיים צורך דחוף לקבוע מדיניות כלפיהם.
סקירת ספרות
1. עמדות ויחסים בין יהודים לערבים בישראל
2. כדורגל: רקע כללי
3. זהות וכדורגל
4. המציאות הישראלית וביטוייה במגרש הספורט
5. השפעותיהם של משחקי כדורגל על אינטגרציה תוך ובין קבוצתית בקרב בני נוער וילדים
6. תכניות ספורט לקידום ערכים של דו-קיום ושלום
ביבליוגרפיה
