עד לסוף שנות ה- 70, סין ניהלה מדיניות כלכלית ופוליטית קומוניסטית ומסוגרת, ומדיניות זו הקשתה עליה לקחת חלק בכלכלה העולמית. אולם החל מסוף שנות ה- 70 סין החלה לקדם מדיניות הדלת הפתוחה שבה היא החלה לגלות סימני מעורבות בזירה הבינלאומית וכן היא הזמינה פירמות פרטיות רבות לקחת חלק בפיתוח התשתית המסחרית והכלכלית במדינה. סין קידמה תחילה יותר מעורבות מערבית מאשר מעורבות של שווקים מקומיים מתוך הסברה כי ההון הכלכלי והאנושי, היזמות, והמפעלים הגדולים שוכנים במערב (Alon, 2003). במקביל, מדינות דרום אסיה, שאופיינו באוריינטציה אנטי- קומוניסטית לאורך המלחמה הקרה, פיתחו ביניהם הסכמי מסחר וביטחון שנועדו להתמודד עם האיומים מברית-המועצות וסין והזה בתורו הוביל לכך שסין כמעט ולא ניהלה יחסי מסחר מקיפים עם שכנותיה .(Li, Scollay, & Maani, 2016)
בשנות ה- 90 סין כבר פיתחה עמדה ברורה לפיה עליה לקחת חלק משמעותי בזירה הכלכלית הבינלאומית ואף לפתח הסכמי סחר חופשי עם מדינות שונות. בהתאם לכך סין ביקשה להפחית את המתיחות עם שכנותיה מתוך כוונה להשתלב בהסכמי המסחר המקומי ובכך לקחת חלק באחד מהסכמי הסחר החשובים והגדולים בעולם .(Li, Scollay, & Maani, 2016) הצטרפותה של סין לאיגוד מדינות דרום אסיה – אסיאן, וביסוס הסכם הסחר החופשי עימם בשנת 2002 ASEAN-China Free Trade Agreement (ACFTA) אפשר לסין להתמודד הן עם מעצמות כלכליות מרכזיות כדוגמת ארה"ב וגוש היורו, אך במקביל לנהל הסכם סחר שאיננו כולל מעורבות המערבית (Peter, 2015).
תוכן
מבוא.
פרק ראשון – מדיניות סחר בדרום אסיה.
מדיניות הסחר של סין
הקמת איגוד מדינות דרום אסיה ASEAN – רקע היסטורי ומאפייני חברות האיגוד.
פרק שני: מאפייני הסכם הסחר החופשי בין סין ל- ASEAN
פרק שלישי: השפעת הסכם הסחר החופשי בין סין .
השפעות כלכליות.
השפעות מדיניות-פוליטיות.
סיכום.
ביבליוגרפיה.
