השפעת אירועי הסרבנות הקבוצתית בתקופת האינתיפאדה השנייה על אופן התנהלות

תוכן עניינים

1. מבוא. 

פרק 2: תופעת הסרבנות לשירות צבאי ואי הציות לחוק. 

פרק 3: המתח בין ביטחון המדינה והזכות לסרב מטעמי מצפון 

3.1 הזכות לסרב מטעמי מצפון – תשתית חוקית.. 

3.2 הזכות לסרב מטעמי מצפון – תשתית פילוסופית.. 

3.2 נתונים אמפיריים אודות תופעת הסרבנות בישראל. 

פרק 4 - תקופת האינתיפאדה השנייה. 

5. סרבנות בתקופת האינתיפאדה השנייה: ארבעה מקרי בוחן 

5.1 מקרה בוחן: דוד זונשיין נגד הפרקליט הצבאי הראשי, 2002. 

5.2 מקרה בוחן: התובע הצבאי נגד חגי מטר, 2003, קרוי גם "מכתב השמיניסטים" 

5.3 מקרה בוחן: מכתב הטייסים 2003. 

5.4 מקרה בוחן: מכתב לחומי סיירת מטכ"ל 2003. 

פרק 6 - ניתוח מקרי הבוחן 

7. סיכום ומסקנות.. 

8. ביבליוגרפיה. 

1. מבוא

 תופעת הסרבנות מאופיינת כתת-תופעה של המושג הכללי אי-ציות לחוק. למרות שהעמדה הנורמטיבית קובעת כי לחוק יש להישמע ולמלא אחריו מתוך הצורך לשמור על הסדר וביטחון הציבור, כן ישנה הסכמה חוקית ופילוסופית לפיה במצבים שונים ניתן לא לציית לחוק בעיקר כאשר ישנו מצב של ביצוע עוול ברור וכל ניסיון אחר לשנות את העוול לא צלח (בן-נון, 2011, ע' 3; ויינשטיין, 1998, עמ' 172-173).

תופעת הסרבנות הינה מתקיימת במדינות רבות בעולם וגם בישראל, כאשר נתונים מראים כי שהחברה הישראלית נמצאת בתקופת מתיחות ביטחונית גבוהה, כך מתגברת תופעת הסרבנות לשירות צבאי. תופעות סרבנות בהיקפים גדולים זוהו בישראל בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה הראשונה והשנייה וההתנתקות מרצועת עזה בשנת 2005 שגררה אחריה קריאה המונית לסרב פקודה לפינוי האוכלוסייה היהודית מרצועת עזה שונות. עם זאת חרף אתגרי הביטחון החמורים, מדינת ישראל הצליחה להתגבר על קריאות לסרבנות, והצליחה לבצע משימות צבאיות ומדיניות (אונגר, 2010, עמ' 6-9).