מהמנדט הצרפתי על לבנון, דרך תקופת העצמאות ועד אמצע המאה העשרים, היתה העדה השיעית בלבנון עדה מקופחת ומופלית מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית, אשר חוותה שקיעה דתית ותרבותית.[1] רק במחצית השנייה של המאה העשרים בשלו התנאים לפוליטיקת המונים שיעית בלבנון,[2] כתוצאה מגידול האוכלוסין של העדה, רכישת השכלה גבוהה ותהליך העיור שלהם בביירות, אשר הפכה אותם לעדה הגדולה ביותר בבירה.[3] מהגרים שיעים אלה השתלבו במפלגות שמאל חילוניות, שדגלו ברפורמה חברתית-כלכלית, לצד צמיחה שכבת משכילים שיעית בעלת הון. שתי הקבוצות התגבשו לכדי מעמד בינוני שיעי חדש, שביקש לקחת חלק בפוליטיקה, אך נחסם על ידי ההגמוניה המארונית-סונית ועל ידי ההנהגה השיעית המסורתית.[4]
היה זה מוסא צדר, אשר הוביל את מה שמכונה ״הרנסאנס השיעי״.[5] צדר הפך למנהיגם, הניע את השיעים הלבנונים כקבוצה לאומית והגדיר מחדש את היחסים בין העדה השיעית למדינה הלבנונית על בסיס לאומי. התנאים שאיפשרו התפתחות זו היו המערכת הפוליטית העדתית של לבנון וחופש הביטוי היחסי במדינה, כמו גם החולשה של ההנהגה המארונית לבלום את התסיסה השיעית וקריסתה של המדינה במלחמת האזרחים בשנת 1974.[6] צדר העמיד את הנאמנות הלאומית של השיעים ללבנון מעל הנאמנות העדתית. כמו כן, הקמתו את ״המועצה האסלאמית השיעית העליונה״ בשנת 1969 שיחררה את העדה מהאפוטרופסות הסונית.[7] לצד שכתוב ההיסטוריה השיעית ופיתוח תודעתם הפוליטית באמצעות הדת, פעל צדר כדי להפחית את ההשפעה של השמאל החילוני על ההמונים השיעים.
במרץ 1975 הקים צדר את ״תנועת המקופחים״ ובהמשך את הקמת מיליציית ״אמל״, כדי לקחת חלק בפוליטיקה החמושה של המדינה. מלחמת האזרחים שפרצה באותה שנה טרפה את הקלפים והובילה ללאומנות של הסונים ולמיליטריזציה של המארונים, כאשר כל אחד משך לכיוון נגדי. מלחמת האזרחים והתערבותן בלבנון של סוריה (בבקעה) וישראל (בג׳בל עמאל), הובילו גם לרדיקליזציה ומיליטנטיות של השיעים הלבנונים.[1] הסתלקות אש״ף מלבנון בעקבות מלחמת לבנון הראשונה עזרה לשיעים לקדם את המטרות שלהם והפכה אותם, כביכול, לחיל חלוץ של תנועת ההתנגדות לפולש הזר.[2]
