בנאומו בכנסת, הצהיר שרון על הקושי האישי שלו במימוש ההחלטה על ההתנתקות:
"לי אישית קשה מנשוא ההכרעה הזאת. בכל חיי כלוחם וכמפקד, כאיש פוליטי, כחבר כנסת, כשר בממשלות ישראל וכראש ממשלה, לא ידעתי קשה כמותה. אני יודע מה משמעותה של החלטת הכנסת לגבי אלפי ישראלים המתגוררים זה שנים רבות בחבל עזה, שנשלחו לשם בשם ממשלות ישראל, ובנו שם את בתיהם, ונטעו עץ, וגידלו פרח, והולידו שם בנים ובנות שלא ידעו בית אחר. אני יודע היטב, אני שלחתי והייתי שותף למעשה הזה ורבים מאלה הם ידידי האישיים. אני מודע היטב למכאובם, לזעמם, לייאושם" (שלום, 2010: 73- 74).
תכנית ההתנתקות החד-צדדית משטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה אופיינה כאירוע חריג שייזכר בתולדות ישראל בכל הזמנים. לראשונה מאז מלחמת ששת הימים החליטה ממשלת ישראל על התנתקות חד צדדית משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, בלא הסכם ובלא תנאי. תכנית זו שיקפה חריגה בולטת מתפיסות מדיניות וביטחוניות מובהקות שהתגבשו בעקבות המלחמה, ובעיקר שינוי פוליטי קיצוני במפה לעבר החלטות שמאליות יותר. ההתנתקות הביאה לעקירתם של כ-8,000 מתיישבים ו-25 יישובים, וחוללה משבר אישי, אידיאולוגי-זהותי, חברתי ופוליטי, מן הקשים שידעה החברה הישראלית. משברים אלו מהווים השפעה משמעותית בקרב החברה בישראל בכלל, ובקרב המפונים בפרט, עד היום (ארנון, לוזון, שמאי ושנל, 2011).
הוגה התוכנית ומוציאה לפועל היה אריאל שרון אשר נחשב למנהיג פוליטי וצבאי ידוע בכל שנות התהוותה של מדינת ישראל. הוא הוביל את רעיון ההתיישבות בשטחים הכבושים כדי להבטיח את קדושת השטח הרציף של מדינת ישראל.
מבוא
פרק 1: תכנית ההתנתקות
רקע
הליך ההתנתקות
השפעות התוכנית
פרק 2: שינוי אידיאולוגי
פרק 3: משבר האמון
סיכום
ביבליוגרפיה
