״אין סמלים רבי עוצמה יותר בתרבות הלאומית המודרנית מאשר מצבות זיכרון וקברים של החייל האלמוני״ (אנדרסון, עמ׳ 39).
אנדרסון בספרו ״קהילות מדומיינות" טוען כי אירופה המערבית במאה ה – 18 מבשרת על עידן שחר הלאומיות ואת שעת בין הערביים של אופני המחשבה הדתית. המאה של ההשכלה ושל החילוניות הביאה עמה אפליה מודרנית משלה. היה נחוץ שינוי חילוני מגורליות להמשכיות, ממקריות למשמעות. ואין דבר יותר מתאים לכך מאשר רעיון האומה. הופעת הלאומיות נוצרה על ידי דעיכה שחלה בוודאיות הדת (אנדרסון, 41-42).
לפי אנדרסון ב"קהילות מדומיינות", המושג שיש לנו בנוגע לסימולטניות הבשיל במשך זמן רב, והופעתן של הקהילות הללו קשורה בהתפתחות המדעים. במקום תפיסת הסימולטניות שרווחה בימי הביניים, לאורך ציר הזמן, זוהי האידיאה של זמן ריק, הומוגני, שבו הסימולטניות היא אופקית כביכול, חוצה זמן, מצוינת על ידי אקראיות של מאורעות שקורים באותה נקודת זמן, ונמדדת על ידי השעות ולוח השנה (אנדרסון, עמ׳ 55).
"קהילות מדומיינות", הופיעו, באורח היסטורי, רק בזמן ובמקום שבו שלושה מושגים תרבותיים יסודיים איבדו את שליטתם בבני האדם. הראשון, הוא האידיאה שהשפה שהייתה נהוגה בכתבי הקודש אפשרה גישה טובה יותר לאמת הקיומית. השני הוא האמונה שהחברה מאורגנת באורח טבעי סביב ומתחת למרכזים גבוהים. המושג התרבותי השלישי הוא תפיסת הזמן שעל פיה אין הבדל בין קוסמולוגיה להיסטוריה. שלושת המושגים הללו יחדיו קיבעו את חיי בני האדם בעצם טבעם של הדברים והעניקו משמעות למצוקה היומיומית, והציעו גאולה לבני האדם בדרכים שונות.
