החל ממלחמת העולם הראשונה ניתן לזהות ניסיונות ערבים לקידום לאומיות ערבית משותפת. לאורך שנים ניסיון זה כשל עד לעלייתו לשלטון של נאצר במצריים בשנת 1953. כבר מעליתו זה האחד הדגיש את הנחיצות לאחדות לאומית כלל הערבית ככלי להתמודדות עם בעיות פנימיות וחיצוניות, אולם הייחוד בתפיסה זו היה כי נאצר סבר כי רק מצרים לבדה יכולה לעצב ולעמוד בראש האומה הערבית ולגרור אחריה מדינות ערביות שונות. ואכן תפיסתו של נאצר התגבשה במידה רבה בקיץ 1956 שבו על פניו מצרים הצליחה להסיג את צבאות ישראל, צרפת ובריטניה מגבולותיה בעקבות פלישת המדינות לשחרור תעלת סואץ מידי נאצר היה זה הרגע שבו נאצר זוהה כמשחרר העמים הערבים ותהילתו בחברה הערבית חצתה גבולות וחברות[1].
נאצר הטיב לנצל את תהילתו ודחף במידה רבה להקמת הקהילה הערבית המאוחדת (קע"מ). הכוונה של נאצר הייתה למשוך אחריו את כלל מדינות ערב – במזרח התיכון וצפון אפריקה, ולפעול במשותף נגד המערב, ישראל והקומוניזם ולפעול לכינון חברה ערבית צודקת, שוויונית, דמוקרטית וסוציאלית, אך גם חזקה מבחינה פוליטית, כלכלית וצבאית.
[1] ארליך, ח. (2003). מצרים – האחות הבכירה, המזרח התיכון בימנו, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, רעננה.
מבוא.
מדיניות נאצר במצרים וההתקרבות לסוריה.
הקהילה הערבית המאוחדת ככלי המשרת את האידיאולוגיה המצרית.
הישגים וכישלונות של הקהילה הערבית המאוחדת.
נפילתו של רעיון הפאן ערביזם.
סיכום.
ביבליוגרפיה.
