מדינת ישראל הוכרזה בשנת 1948 ,והיא הוגדרה כבית הלאומי של העם היהודי .
טרם ההכרזה והקמת מדינת ישראל ,שטחי ארץ ישראל היו תחת השלטון הבריטי ורוב רובם של
תושבי ארץ ישראל לפני שנת 1948 היו ערבים פלסטינים ,
עם הקמת המדינה מספר רב מאוד של הפלסטינים שחיו אז גורשו/ברחו מן הארץ ובמקומם שוכנו
/הוקמו ערים וישובים עבריים.
אבל נשארו בישראל מיעוט ערבי שנשאר לחיות תחת מדינת ישראל , מיעוט זה טען לאורך השנים
לאפליה קיפוח והפרת זכויות האדם כלפיהם מצד מדינת ישראל .
תושבי מדינת ישראל הערביים נהנו באופן טבעי מן הזכויות המגיעים לאזרחי המדינה כגון חינוך
רווחה ועוד , אך הדבר לא נעשה בצורה שוויונית
הזכות לשוויון בחינוך נפגעת בכך שמערכת החינוך הערבית סובלת מהזנחה והפליה תקציבית
לעומת המגזר היהודי. וועדות מעקב וועדות שונות עשו ניסיונות שנועדו לבטל ולצמצם את הפער
הזה אך הפער עדיין קיים. כמו כן המגזר הערבי זכה לאוטונומיה חינוכית והפרדה זו יצרה
תנאים אחרים מאשר מערכת החינוך של המגזר היהודי.
אומות העולם (או"מ) הגדירו שהזכות לחנוך נמנית כאחת מזכויות האדם בהכרזה לעל באי העולם בדבר זכויות האדם של האו"ם משנת 1948 .
הזכות לחינוך היא זכות של כל אדם לקבל גישה לחינוך. כל אדם צריך לקבל את
ההזדמנות המתאימה כדי שיהיה מסוגל לרכוש לעצמו השכלה וכדי שהוא יהיה מסוגל להבטיח
את עתידו באמצעות היכולת שלו להצליח בלימודיו ולרכוש מקצוע מתאים לו ושתהיה לו נקודת
זינוק שווה כמו כל תושבי מדינתו.
