מגישה:
הדמוקרטיות המערביות מתמודדות זה כמה עשורים עם טרור ועשרים השנים האחרונים ביתר תשומת לב לפיגועי התאבדות. אלה מעמידים בפני הדמוקרטיה, אשר תשתיתה היא זכויות אדם ופרט באשר הם אנשים, דילמות לא פשוטות בכלל בכל הנוגע לזכויות אדם. היכולת לחזות מאים יגיעו המפגעים ובאיזו דרך יבחרו לפגע עודנה מוגבלת יחסית ומדינות דמוקרטיות נאלצות להתלבט בין זכויות אזרח ובין הגנה עליהם (גרוס, 2004). על פניו מאבק בטרור יכול היה להיתפס כשולי ביותר משום שההתמודדות אינה בין מדינות אם כי בין מדינה בעלת צבא ותורות לחימה סדורות לבין ארגון טרור שאמצעיו האנושיים, הטכנולוגיים והכלכליים מוגבלים לעומת מדינה (איזנמן, 2018). שנת 2001 ופיגועי ההתאבדות במגדלי התאומים בארצות הברית היוו נקודת ציון בהבנה כי אסטרטגיות לחימה מסורתיות שרווחו עד אז והתבססו על מושגים של לחימה בין מדינות וצבאות סדורים, אינן רלוונטיות כאשר מדובר בלוחמה בטרור (אילון, שפרן-גיטלמן, 2017).
הרצון להיאבק באיומי הטרור השונים ובעקר באלו השכיחים בעולם בדמות פיגועי התאבדות מעלה דילמה בנוגע לעקרון הביטחון ושמירה על חיי אדם אל מול עקרון זכויות האדם שמאבק בטרור עלול לשלול מתוך הרצון לשמור על חיי הפרט (איזנמן, 2018). אילון ושפרן-גיטלמן (2017), מצביעים על כך כי קיימות שתי גישות לשיח זה, האחת היא הנחת היסוד כי מעצם היות הדמוקרטיה מושתת על זכויות הפרט וקידום עקרונות אלו, היא אינה יכולה לפעול באופן הדרוש כדי לנצח במאבק הנדרש בטרור.
