הזכות לחינוך מוכרת כיום בעיקר כאחת מזכויות הילד, כפי שהוכרו באמנה בדבר זכויות הילד (Convention on the Rights of the Child) ) משנת 1989. אבל הזכות לחינוך היא גם שונה מרבות מהזכויות האלה, בכמה מובנים חשובים.[1] ראשית, הזכות לחינוך אינה עוסקת דווקא בילדים אלא גם בחינוך באופן כללי יותר, שכולל כל סוג של חינוך, גם למבוגרים. עם זאת, לרוב השאלה של חינוך שאינו דווקא לילדים אינה עולה בחלק מהדיון בזכות לחינוך, כך שאפשר להתעלם ממנה לצרכי עבודה זו. שנית, וחשוב יותר, בניגוד לזכויות אחרות, הזכות לחינוך היא זכות שבמידה רבה כבר הוגשמה הרבה לפני ההכרה בחינוך כזכות. למעשה, חינוך הוגדר כחובה עוד לפני שזכויות הפכו לנימוק המרכזי בשיח החוקי והמשפטי, כפי שהוא מתקיים כיום.
למעשה, ההבדל הזה בין חינוך כזכות לבין חינוך כחובה מלמד על מאפיין מרכזי של הזכות לחינוך, שמבדיל בינו לבין זכויות רבות אחרות. לרוב, השיח על הזכויות מסכים על "מטרות העל" של הזכויות, ומשתמש בנימוקים של חירות, שוויון, הגנה על הפרט וכו' על מנת להצדיק זכויות ספציפיות. במקרים האלו אין לרוב ויכוח על כך שהזכויות הן אמצעי (אולי האמצעי העיקרי) להשיג את המטרות הראויות האלו.
הקדמה
פרק 1 – הזכות לחינוך באמנות זכויות האדם הבינלאומיות
פרק 2 – הזכות לחינוך בישראל בחוק ובמשפט
פרק 3 – יישום הזכות לחינוך בישראל
סיכום
ביבליוגרפיה
