ניתן להגדיר את המשאב בתור חומר, שיכול להיות בעל תכונות פיסיות ומוחשיות, כמו מים, או כסף, או בעל תכונות מופשטות יותר, כמו הון חברתי, הנצבר בהתאם להישגים חברתיים, או חינוך, אשר נמדד בהתאם לאיכות המוסד החינוכי, נושאי הלימוד בו וכדומה. משאב נמדד ביכולתו להעניק לאדם (או לחברה, מדינה, תרבות וכדומה) כלים שעמם הוא יכול להשתמש כדי להתפתח, לגדול, אם ברמה האישית, החברתית או המקצועית. משאב בבסיסו, מוגדר כמשהו בעל כמות מוגבלת שבו, גם אם מדובר בכמות גדולה מאד (כמו למשל מים או אוויר), אשר עצם חשיבותם היא ביכולת לחלק אותם (Williams, Phillips, Nicholson & Shearer, 2014).
לכן, חברות כיום לרוב נמדדות באופן שבו הן מחלקות את המשאבים שלהם, וכי על החלוקה להיות שוויונית ככל הניתן, כדי לאפשר חברה שוויונית (ולפחות כך היא נתפסת במדינות מערביות). כך למשל, חברה אשר מעניקה משאבים של הון חברתי נמוך יותר לבני מיעוטים, תיצור אפליה ותקשה על בני מיעוטים אלו להצליח ובעיקר תמנע מהם את ההזדמנות להצליח, וכך תיצור פער ההולך וגדל בין המיעוטים לשאר החברה, הזוכה למשאבים נאותים. זה גם בדיוק האופן שבו אפליה מגדרית או אתנית נבנית, מתוך יצירת מעגל של חוסר משאבים המוביל לקהילת בני מיעוטים אשר אינה מסוגלת להתמודד עם התפוקה של כלל החברה, הנהנית מהמשאבים העודפים. זה גם בדיוק האופן שבו אפליה מתקנת פועלת, לצורך תיקון שמתחיל ראשית כל בחלוקת המשאבים, ואחר כך בתפיסות החברתיות המקפחים קבוצה אחת על פני אחרת, על בסיס של דעות קדומות (Guo & Neshkova, 2013).
