ישראל הייתה מאז ומעולם מדינה של קיבוץ גלויות שהגיעו ממקומות שונים בעולם. על-מנת לחבר את כל העליות הללו לזהות של עם אחד יש צורך במיתוסים משותפים. מיתוסים הם כלי ליצירת תרבות משותפת וזהות משותפת, ישנם אפילו חוקרים הסבורים כי במדינה חילונית, המיתוס למעשה מחליף את הדת כמוקד של אמונה משותפת (אוחנה וויסטרך, 1997). בחברה הישראלית הערך של השירות בצבא הוא בעל חשיבות רבה, מאז הקמתה של מדינת ישראל ישנם סיפורי גבורה מיתולוגיים ודמויות שהפכו למיתוסים, אשר הגיעו מתוך הצבא. השירות בצבא בישראל הינו שירות חובה וכל אזרחי ישראל (מלבד החרדים והערבים) חייבים להתגייס בגיל 18, כך נוצר מצב שהצבא הוא המקום בו נפגשים כשווים בשווים, ישראלים מכל חלקי האוכלוסייה.
אחת העליות האחרונות שהגיעה לישראל הינם יהודי אתיופיה, שעלו לארץ בשנות ה-80' וה-90'. עלייה זאת נתקלה בקשיים רבים בכל תחומי החיים והתקשתה להשתלב כשווים מן המניין בחברה הישראלית – תעסוקה, חינוך, השכלה וכדומה. על-פי האידיאולוגיה של דוד בן-גוריון מאז הקמת המדינה הצבא הוא המקום בו עולים חדשים עוברים את כור ההיתוך והופכים להיות חלק שוויוני מהחברה הישראלית (ארנון, 1998). בעבודה זאת אני מבקש לבדוק האם התהליך הזה מתרחש גם כאשר מדובר בישראלים יוצאי אתיופיה. העולים הללו הגיעו ברובם לארץ בשנות ה-80' וה-90'. אני בחרתי להתמקד בשנים האחרונות כאשר בתקופה זאת העולים הינם כבר וותיקים יחסית בישראל.
תקציר
מבוא
פרק 2: סקירת ספרות
2.1 מיתוס
2.2 אידיאולוגיה
פרק 3: מתודולוגיה
פרק 4: רקע כללי – אתיופים בישראל
פרק 5 : ממצאים
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
