הדמוקרטיה שהומצאה באתונה במאה החמישית לפני הספירה היא צורת משטר בו השלטון נקבע בידי הרוב. אל הדמוקרטיה חברה אידיאולוגיית הליברליזם ששמה במרכז את חירויות הפרט. אידיאולוגיית הליברליזם הומצאה במאה השבע עשרה והשמונה עשרה לספירה בידי הוגים בריטיים, הולנדים צרפתיים ואמריקאים (עוז-זלצברגר, 1999). הדמוקרטיה הליברלית מוגדרת כצורת ארגון של מדינה ששמה במרכז את האינדיבידואל, את רצונותיו וזכויותיו לצד הסדר ושמירה על בטחונו של כל אדם (שם). במילים אחרות, הדמוקרטיה הליברלית לא מבדילה בין לאום, דת ומין, היא שואפת להגן על זכויות הפרט כמו שהוא. על אף השקפותיה המודרניות של הדמוקרטיה הליברלית, זכתה הדמוקרטיה להתרסה מצד שלוש צורות משטר עיקריות: הפאשיזם, נאציזם והקומוניזם. התרסה אשר נובעת לרוב מעקרונותיה של הדמוקרטיה הליברלית אשר שמה בחשיבות עליונה את הפרט במקום את הקהילה. הדמוקרטיה בעיני האנטי דמוקרטיים נתפסת כיומרנית וצבועה מהסיבה שהיא אומנם מכירה בזכויותיו של כל אדם, אבל לא תמיד דאגה לממש אותם (שם).
עקרונות החירות שבבסיס הדמוקרטיה הליברלית מעניקות לכל אדם את חופש הביטוי, חופש התנועה, חופש הדת ועוד. במדינה הטרוגנית כמו ישראל, יחסי המתיחות בין ערבים ויהודים, דתיים וחילוניים באים לידי ביטוי כמעט בכל תחום אפשרי. השוני הזה בין האוכלוסיות מקשה על שמירת עקרונות הדמוקרטיה מכיוון שקיים קושי לשכנע קבוצות שאינן מאמינות בצביונה של הדמוקרטיה הליברלית ובלגיטימיות של עקרונותיה. (יונה, 2000). השדה העיקרי בו ניחן הקושי לשמר את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית כפי שהם בא לידי ביטוי בהפרדת הדת מהמדינה.
