קלינטון ביקש לקדם פתיחות, ליברליזציה ודמוקרטיה עולמית על ידי שיתוף פעולה כלכלי ומסחרי בינלאומי ותמריצים תוך הסטת מדינות לא דמוקרטיות לרפורמות כלכליות שתובלנה בסופו של דבר לרפורמות פוליטיות. הוא העדיף את הגישה הרב-צדדית השיתופית על פני הגישה החד-צדדית ביחסיה של אה״ב עם מדינות אחרות. מבחינת מוכנות צבאית לאחר שהמלחמה הקרה נגמרה התפוררה לכידותה של ברית נאטו. מבית התקשה קלינטון לגייס תמיכה פנימית למהלכים צבאיים. כמו כן, קלינטון נקרע בין שיקולים מוסריים, צבאיים ואחרים במרכזי עימות כמו סומליה, רואנדה עירק ואירן. במקרה של עירק ואירן, מחשש מעימות חזיתי עם הקונגרס, הוא אימץ את דוקטרינת הבלימה הכפולה: מארג של הסדרי ביטחון אזוריים שיבטיחו את מקורות הנפט במדינות המפרץ לאור איומי עירק ואירן. דוקטרינת הבלימה נחלה כישלון חרוץ ואיפשרה לאירן להמשיך ולסחור ולפתח נשק לא קונבנציונלי. רק בבלקן פעל קלינטון להשתתף בפעולה צבאית רחבה במסגרת נאטו, כאשר שיגר 20,000 חיילים לאזור.
יש קשר בין מדיניות החוץ הגלובלית של ניקסון ומרכיבים מרכזיים בתפיסתם המדינית של ניקסון וקיסינג׳ר לבין חתירה להסכמי שלום אחרי יום כיפור, מכיוון שהם ראו בתנאים שנוצרו לאחר המלחמה הזדמנות להשלים את תהליך השתלבותה של מצרים במרחב ההשפעה האמריקני באזור.
לאחר מינוי של קיסינג׳ר כמזכיר המדינה הסתיים עידן המדיניות השניונית על ידי הבית הלבן מול מחלקת המדינה. קיסינג׳ר ביקש למנף את רצונו של אנואר סעאדאת להשתחרר מההשפעה הסובייטית לחבור לארה״ב. קיסינג׳ר לא האמין במהלך מדיני בו יש פער קוטבי בין היריבים. מכאן, שמלחמת יום כיפור היוותה זרז לתהליך מדיני סימטרי: ממצב של חוסר איזון למצב של תלות מדינית וצבאית של ישראל בארה״ב שייאלץ את ישראל לשאת ולתת, כאשר אף אחד מהצדדים לא השיג ניצחון מוחץ. ארה״ב הובילה למו״מ בין היריבים בהפעילה שילוב של תמריצים כלכליים ואמצעים כוחניים – גם מול ברה״מ. הרציונל היה תהליך מדורג של צעדים בוני אמון שיוביל לסטאטוס קוו. התוצאה היתה ביסוס מעמדה של ארה״ב כמתווכת בלעדית, השלמת המעבר של מצרים לחיקה של ארה״ב והחלשת מעמדה של ברה״מ במזרח התיכון.
