זכויות האזרח במדינת ישראל, לרבות הערבים[1], עוגנו פורמאלית עוד בהכרזה על הקמת המדינה, הידועה גם כמגילת העצמאות ובה נאמר: "מדינת ישראל... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות... אנו קוראים ...לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד ניתן להגדיר אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים." (הכרזה על הקמת מדינת ישראל, 1948).
במשך תשע עשרה השנים הראשונות למדינה, עד שלהי 1966, כמעט כל המיעוט הערבי היה נתון לממשל צבאי. חופש התנועה הוגבל, ומכאן שאפשרויות התעסוקה של הערבים התרכזו בישובים הערבים. מאחר והחברה הערבית הייתה חקלאית, גם חלק ניכר מהם, לרבות נשים וילדים עסקו בחקלאות לרוב בחלקות המשפחתיות. חלק אחר אשר הורשה לעבוד מחוץ לישוב מגוריו, עסק בעבודות בלתי מיומנות, בעיקר בבניין, ורק מיעוטם בעבודה מקצועית בעיקר במערכת החינוך שהתפתחה (בוימל, 2007).
מבוא
פרק ראשון: המסגרת הנורמטיבית
עקרון השוויון
חוק שוויון הזדמנויות בעבודה
ייצוג הולם ואפליה מתקנת
פרק שני: תעסוקת ערבים: מציאות מול המסגרת הנורמטיבית
תעסוקת נשים
מאפייני תעסוקה
הסקטור הציבורי: חקיקה, מסגרת נורמטיבית והשסע הלאומי
פרק שלישי: יישום החוק בבתי המשפטי
סיכום
ביבליוגרפיה
