1. א. כל השקפת עולם פוליטית שואפת להצטייר בעיני תומכיה ומתנגדיה כאידיאולוגיה.
אף כי קיימות גישות שונות וממילא ההתמודדות עם שאלה זו נעשית בדרכים רבות, באופן עקרוני המשותף לכולן הוא שהן מחייבות את הטענה לעיל. לפי כל הגישות אמצעי להשגת עוצמה פוליטית.[1]
הווה אומר: השקפת עולם פוליטית המציגה את עצמה ככזו תתקשה להשיג תמיכה ואהדה, אך לעומת זאת אם רק תעטה על עצמה את לבוש אידיאולוגי תזכה באטרקטיביות.
2. שימושו של השיח הליברלי בתוויות זהות כדי להורות על מגמות הפוכות.
הציטוט מגרזון יכול להאיר את הליברליזם כהשקפת עולם מרובת סתירות פנימיות, או, כפי שאולי נכון יותר לתארו, כאוסף של דגשים שונים למגמת יסוד אחת שהיא ליבו של כל ליברליזם - מושג החירות.
נהוג להבחין בין חירות חיובית לחירות שלילית: העולם המודרני מזהה בדרך כלל חירות עם שחרורו של הפרט[1] מעול המדינה והחברה, כלומר שחרור מנורמות מגבילות, מחוקים מכבידים וכו'.
3. "שוויון בחינוך? תשלמו"/יוסי יונה
ההשקפה שאליה יוסי יונה מתייחס (ואותה הוא מבקר) במאמרו היא ליברליזם הרווחה (יונה מכנה אותו "השיטה הקפיטליסטית"). ליברליזם זה בא לתקן את פגמי הליברליזם הקלאסי הישן מבלי לגלוש לעמדות ליברליות ימניות בנות זמננו (מסוגן של התיאוריות של הייאק או נוזיק). אולם בעיניי יונה זוהי יומרת שווא, שכן לדבריו אין פה כלל תיקון אלא פגיעה ממשית בדמוקרטיה ובשוויון בין אזרחים במסווה של אידיאולוגיה דמוקרטית "חלולה וצינית".
