בישראל, כמו במדינות רבות בעולם, קיימת מערכת מקיפה למדי שתפקידה לדאוג לעובדים שנפגעים במהלך העבודה שלהם, ולספק להם גם פיצוי ישיר על הנזק שנגרם להם וגם, במקרים מסוימים, הבטחת הכנסה במקרים שבהם התאונה פגעה ביכולת שלהם להתפרנס. אבל מתברר כי לא תמיד העובדים הנפגעים ממצים את כל הזכויות שמגיעות להם בחוק. אולי באופן מפתיע, לא רבים מתייחסים די הצורך לתופעה הזו. "משום מה נראה, שחשיבותו של אי–המיצוי, שהוא התופעה של בני–אדם או של משקי–בית שאינם מקבלים את סכום הגמלה שהם זכאים לה כחוק, אינה ברורה מאליה." (ון–אורשוט, 1999).
עבודה זו תעסוק בתופעה של אי-מיצוי הזכויות במקרים של תאונות עבודה. באופן כללי, אפשר לחלק את סוגי המקרים האלה לשני סוגים שונים של עובדים – אזרחי ישראל לעומת עובדים זרים. ניתן כמובן גם לערוך את החלוקה הזו לפי קווים אחרים, אבל ניתן לומר שסוג הבעיות שגורמות לעובדים זרים שלא למצות את הזכויות שלהם הוא שונה מעיקרו מאלו שאזרחים נתקלים בהם, גם אם יש כמה נקודות משותפות. לדוגמא, המחקר העדכני ביותר בנושא (הולר, גל, בניש, ותרשיש, 2011), שסוקר למעשה את התחום של מיצוי זכויות בישראל, כלל אינו מזכיר את העובדים הזרים. בהתאם לכך, עבודה זו תחולק לסקירה כללית של רשת הביטחון לנפגעי תאונות עבודה, ולשני פרקים נפרדים שיעסקו בשני סוגי האוכלוסיות האלה – אזרחי ישראל ועובדים זרים.
מבוא
פרק 3 - עובדים זרים ותאונות עבודה
ביבליוגרפיה
