אייל (2018) טוען כי אורח החיים המודרני, בהיותו מתועש וגלובלי, מהווה איום על השרידות האנושית (עמ' 180-185). זאת, מאחר וגורמים שונים, כגון מערכת כלכלית קפיטליסטית שמחד תובעת מהפרט את מירב ומיטב זמנו ומרצו לצרכי עבודתו ושמאידך מספקת לו תענוגות נרחבים מעבר להקמת גרעין משפחתי, מערכות תברואה משוכללות שלא מצריכות להוליד מספר רב של ילדים מחשש שחלקם ימותו, זיהום סביבתי המחליש פוריות, רצון להוליד ילדים בגיל מאוחר שבו הפוריות נמוכה יותר, ושכיחות מערכות רווחה ציבוריות שמרתיעות מלהביא ילדים מאחר שאינן רחבות מספיק בתמיכתן. אייל (2018) מראה כי בישראל, צרפת ושוודיה, בניגוד למדינות רבות, שיעור הילודה יציב ויחסית גבוה (כ-2 ילדים בממוצע לפחות) וזאת בעיקר הודות למערכת רווחה שתומכת בהבאת ילדים לעולם ובגידולם. לכן, עצתו היא כי ניתן "לתקן" שיעורי ילודה נמוכים בעולם ע"י יישום של מדיניות רווחה חזקה התומכת בהורים ובילדיהם, הכוללת למשל הקלות במיסים להורים כבישראל, קיצור שבוע העבודה כמו בצרפת, סבסוד מסגרות יום לילדים כמו בשוודיה ועוד. כמו כן, אייל (2018) מעלה שאלה זו שכן סובר כי חברות בעלות שיעור ילודה הולך וקטן, אשר נע סביב ילד אחד למשפחה, למעשה מביאות את הכיליון על החברה כולה, מאחר ולדעתו סביר שקיטון הילודה יגרור מתחים פוליטיים, ואולי אף הפיכות פוליטיות ומעין אפוקליפסה חברתית שלילית.
דעתי אינה כדעתו של אייל (2018). ראשית, איני סוברת כי צמצום שיעור הילודה בהכרח נובע מאורח חיים מתועש וגלובלי.
