א. בהקדמה לספרם ״תרבות הפנאי בישראל: תמורות בדפוסי הפעילות התרבותית 1970-1990״ מסביר העורך אליהוא כץ כי החל משנות השבעים ישנה עלייה בזמן הפנאי בישראל, המשפיעה על הפעילות של הישראלים במרחבים מחוץ לבית, בצריכת תרבות לא קנוניות ולא במסגרות קולקטיביות. (כץ, 2000) אחת מהפעילויות הללו היא יציאה לחופשה. הדסה האז ומרים שיף, שבחנו את דפוסי היציאה לחופשה של ישראלים משנות השבעים, מסבירות כי חופשה היא פסק זמן בשגרת חיי היום יום, בניית זמן פרטי שהוא גמיש ופחות רשמי. יציאה לחופשה עשויה לשקף את העלייה בזמן הפנוי כמו גם עלייה ברמת החיים ובחשיבותם של ערכים אישיים (האז, שיף 2000).
תרבות ופעילויות פנאי משחקות תפקיד גדול במחברה המודרנית. הם מאפשרים לאנשים לפתח תחביבים כגון נסיעות ותיירות. מאז שנות התשעים ישנו גידול במחקר של תפיסות של פנאי וחופשות, כאחד הביטויים שלהם. מחקרים אלה בוחנים את ההבדל בין עבודה ופנאי, את האיזון הנכון ביניהם ואת המאפיינים החברתיים והכלכליים של אנשים היוצאים לחופשה שמשתייכים לתרבויות, למעמדות ולגילאים שונים. גידול בפנאי הוביל למטרות שונות, אחת מהן נסיעות וחופשות.
אריק כהן מראה במאמר המשווה בין עלייה לרגל ותיירות את ההבדלים בין השניים מבחינת הציפיות וצורות החוויות לכל אחד מהם. להבדלים הללו יש השלכות חשובות לגביי שאלת המיסוד. התיירות היא הרבה פחות ממוסדת מעלייה לרגל, למרות שגם בתיירות המונית יש תבניות ורוטיניזציה של התהליך. זה נובע מההבדלים בין ההגדרות של שתי התופעות. תיירות מוגדרת כפעילות פנאי. אולם בניגוד לעלייה לרגל, המשמעות התרבותית של תיירות אינה מוכרת חברתית.
