כהיום נדמה כי הסכסוך הערבי-ישראלי הינו בלתי נמנע, אבל בשנות ה-30 וה-40 המצב היה שונה, ערבים ויהודים שחיו בפלסטין ראו הזדמנות לקידום האינטרסים הטריטוריאליים שלהם על רקע מלחמת העולם השנייה ושינויי הכוחות הגלובליים שהתרחשו באותה התקופה. יחד עם זאת, אותם השינויים הובילו גם לסיכונים, יריבויות חדשות וצורות תעמולה חדשות. על הרקע הזה, שייקספיר, ובמיוחד הסוחר מוונציה, נתפסו לראשונה כדרך משמעותית לביטוי פוליטי במזרח התיכון, מה שיאפשר למחזה להפוך לסמל השאיפות הציוניות באזור, מודל והצדקה לאלימות נגד לא יהודים, והצגת קריקטורה של מספר דמויות פוליטיות.
ב 1936 לאופולד ג'סנר, במאי גרמני -יהודי, העלה לראשונה את ההצגה "הסוחר מוונציה" בבימה, בתל אביב. ג'סנר בחר להבליט את הפן הפוליטי של המחזה תוך שהוא מודע להשלכות שיהיה לזה על הקהל היהודי שיכל לזהות בקלות את אנטישמיות שהמחזה הכיל. הערבים גם הבינו את השימוש שניתן לעשות במחזאות של שייקספיר על מנת לדבר על המצב הפוליטי, ולקראת סוף המלחמה עלי אחמד בקאטיר כתב מחזה "שיילוק אל-ג'דיד" (שיילוק החדש) בכדי לתאר את הסכסוך בפלסטין, לצורך לתעמולה ערבית. הערכת אותם מחזאות כיום, הנובעת מתוך הכרת ההיסטוריה הסוערת שלאחר המלחמה באזור, מאפשרת לנו לזהות בקלות את הסטריאוטיפים והרטוריקה הפוליטית שבהם, אלו שעוררו שנאה ופגעו בניסיונות השלום בין ערבים ליהודים. יחד עם זאת, הם חושפים את החרדות המלחמה, מאפשרים להבין מה היו הנושאים שהניעו את הפוליטיקה במזרח התיכון באותה התקופה, וממחישים את הפלסטיות הקיימת במחזאות של שייקספיר המאפשרת לעשות בהם שימוש לצורך תעמולה פוליטית- ובזה הכותב מבקש להתרכז.
