פיגור שכלי, או בשמו העדכני, מוגבלות שכלית התפתחותית, היא הפרעה נוירולוגית התפתחותית, הנוצרת אצל האדם לפני גיל 18. הפרעה זו מורכבת משלושה מרכיבים עיקריים: רמת אינטליגנציה נמוכה, הבאה לידי ביטוי בקושי בעיבוד אינפורמציה ובקשיי למידה קשים; קושי התנהגותי להסתגל לסיטואציות חברתיות משתנת והופעת מאפיינים אלו בשלב התפתחותי מוקדם. הלוקים במוגבלות שכלית סובלים מהיעדר מיומנויות חברתיות ומעשיות הקשורות לתחומי החיים השונים. כמו כן, כשליש עד שני שליש מהמקרים, סובלים הלוקים במוגבלות שכלית מהפרעה נפשית נוספת, ובכללן הפרעות התנהגות (למשל: התנהגות חזרתית, נטיה לתוקפנות ובעיות אכילה), המאפיינות את הלוקים במוגבלות שכלית; נטיה פגיעה עצמית, המאפיינת את הלוקים בפיגור קשה; הפרעות קשב וריכוז וסכיזופרניה. בנוסף, 50% מהלוקים במוגבלות שכלית יסבלו במהלך חייהם מהפרעות מצב רוח לפחות פעם אחת (גולן –שפרינצק, 2013; חנן, 2005; שלום, בן שמחון וגורן, 2015; אתר "בטיפולנט")
ישנם שלושה גורמים עיקריים למוגבלות שכלית התפתחותית (שלום, בן שמחון וגורן, 2015; אתר "בטיפולנט"; אתר "פיגור שכלי"):
גורמים ביולוגים גנטיים – במקרים רבים, הפיגור נובע מהתפתחות לא תקינה של העובר ומערכת העצבים המרכזית שלו. זאת לרוב, על רקע קיומה של מוטציה גנטית או בעיה כרומוזומית אצל העובר. קבוצה זו כוללת בתוכה מקרים של תסמונת דאון, תסמונת האיקס השביר ופנילקטנוריה .
גורמים ביולוגים לא גנטיים – פיגור שכלי יכול להתפתח אצל העובר בעקבות חשיפה של האם הנושאת אותו לצריכת אלכוהול, עישון סיגריות או שימוש בסמים.
