מתחילת המאה העשרים הולכים וגדלים המשאבים המוקדשים לספורט ברחבי העולם, וחל גידול משמעותי בתעשיות הקשורות בספורט, במימון הממשלתי ובעניין התקשורתי. הגידול בפופולריות של פעילויות הספורט הביא עמו גם מעורבות עמוקה יותר של מוסדות השלטון בארגון, בשליטה ובבקרה. המעורבות של הממשלה בספורט היא מגוונת, החל מהרמות הנמוכות של החינוך הגופני בבתי הספר והשתתפות בפיתוח ועידוד פעילות גופנית של כלל האזרחים, ועד למעורבות בתחרויות ספורט מאורגנות של איגודי ומועדוני ספורט ובתחרויות לאומיות ובינלאומיות של ספורטאים ברמה הגבוהה ביותר (גלילי, 2008: 283).
בהשוואה לאנשים ללא מוגבלות, אנשים בעלי מוגבלויות פחות פעילים מבחינה גופנית, ולכן השתתפותם בפעילויות ספורט מאורגנות גם היא נמוכה יחסית. בשנים האחרונות פיתחו מספר מדינות מדיניות שמטרתה להגדיל את רמת הפעילות הגופנית באוכלוסייה הכללית. עם זאת, המדיניות התמקדה בעיקר בכלל האוכלוסייה ולא בקבוצות יעד ספציפיות, כמו אוכלוסיית הנכים, למשל (Hoekstra et al., 2019: 1217-1218). במטלה זו אסביר את האתגרים ליישום המדיניות לשוויון ההזדמנויות בספורט כפי שהם באים לידי ביטוי במקרה של שילוב נכים.
רבים מהגופים האחראים לתהליכי קביעת המדיניות בקהילה ובמדינה הם גופי ניהול ושליטה שתפקידם לנהל את ארגוני הספורט השונים. ארגוני ספורט עולמיים, התאחדויות וארגונים ענפיים ולאומיים קובעים ואוכפים את המדיניות, ודואגים להבטחת ההזדמנות להשתתף בפעילות, קובעים את חוקי התחרויות ומפקחים על אכיפת חוקים ותקנות. אך למרות שמדובר בפעולות פשוטות וקלות לביצוע, לרוב הן מלוות בהתנגדות או בהגעה לפשרה.
