במדינת ישראל, מתגוררים כמיליון וחצי אנשים בעלי מוגבלות כלשהי, שמהווים כמעט מרבע מאוכלוסיית המדינה. הנגישות לבעלי מוגבלות/ נכות, מעגונת בחוק החל משנת תשנ"ח (1998), שעל פיו, כל מקום ציבורי (מקום מסחר, מקום עבודה, מוסדות ממשלתיים וציבוריים, בנייני מגורים וכו) חייב לאפשר גישה לכל אדם, באשר הוא, להיכנס אליו ולקבל את שירותיו. הנגשת המבנה הינה חובה ועקב אי הנגשתו של מקום, ניתן להגיש כתב אישום ולהסתכן בתביעה או בכנס בסך עשרות או מאות אלפי שקלים. מטרת החוק היא קידום השוויון עבור אנשים בעלי מוגבלות במדינת ישראל, מתן הכלה וכבוד, מתוך אפשרות למעמד שווה עם שאר אוכלוסיית המדינה (Cowen E.L ,2013).
מרכיבי ההנגשה הפיזיים מבוססים על סלילת שביל מותאם וחניה מותאמת לשם מתן אפשרות ראויה להגיע למבנה, באופן מכובד ועצמאי, עבור כל בעלי המוגבלויות. בנוסף, קיום פתרון במבנה להפרשי גבהים עבורי הנכים בגפיים (כגון, רמפה, מדרגות נעות או מעלית). פתחים ומסדרונות רחבים, לצורך מעבר לכיסאות גלגלים או כלי עזר אחרים, ובית שימוש מונגש עבורם. כמו כן, ישנן מספר תקנות, הנגזרות מתוך החוק ומגדירות את אכיפתו: בכדי ששירות יהיה מונגש, יש לערוך התאמות על פי כל שירות ומהותו, ולדאוג שיתקיימו – נהלים מותאמים לנגישות, ריהוט מותאם וכלי עזר להנגשה, מסירת מידע לכלל מקבלי השירות, והדרכות לצוותי העובדים במקום לצורך הנגשת השירות עבור בעלי המוגבלויות Cowen E.L ,2013)).
