Nationalism, Subalternity, and the Adopted Koreans
לאחר שתמה מלחמת קוריאה בשנת 1953, מעל 160,000 ילדים מקוריאה נשלחו לאימוץ ב-15 מדינות מערביות, בעיקר לארה"ב. לאחר מלחמת קוריאה אורגן מבצע אימוץ נרחב של יתומים מעורבים שנולדו עקב ניצול מיני של חיילים זרים. לאחר מכן בשנות המודרניזציה המהירה של דרום קוריאה (1961-1987) קודם אימוץ של ילדים של עובדות מפעלים עניות כדרך לדלל אוכלוסייה, לחסוך עלות מוסדית ולקדם יחסים טובים עם מדינות מערב. ב-1988, לאחר אולימפיאדת סיאול, העיתונות המערבית החלה לחקור את תעשיית האימוץ הקוריאנית. כתוצאה מהסיקור התקשורתי הזר השלילי נאלצה החברה הקוריאנית לטפל בבעיה בפומבי, אם כי עדיין נשלחים מדי שנה כ-2000 ילדים קוריאניים לאימוץ. בכל מקרה מאז האולימפיאדה, נושא האימוץ רודף את קוריאה בתקשורת ובתרבות הפופולרית.
נקודת מבט פמיניסטית הרואה את מדינת הלאום כנקבה, טוענת כי עצם קיומם של קוריאנים מאומצים מאיים על הערכים הפטריארכליים הקוריאניים. ניתן לראות ביטוי של טענה זו בארבעה סרטים על נשים קוריאניות מאומצות. הסרט הראשון הוא Brink's Arirang Susanne של צ'אנג קיל-סו (1991), המציג את תלאותיה של סוזן ברינקס, צעירה קוריאנית מאומצת בשבדיה, שחוותה התעללות מינית במשפחה המאמצת ולא מוצאת מנוח עד שבמאי דוקומנטרי זר קוריאני מסייע לה להתאחד עם משפחתה הקוריאנית וכך הקוריאניזציה מחודשת: הוחזר כוח הגברים הקוריאניים והוחזר הכבוד של האומה הקוריאנית. סרט שני הוא Berlin Report של פארק קוואנג-סו (1991).
