הספרות המחקרית החלה להתמקד בקשר בין נשים והתמכרויות רק בשנים האחרונות, שכן עד אז מרבית המחקרים אודות שימוש בסמים, כמו מחקרים אחרים העוסקים בבריאות הציבור, המשתתפים היו גברים ולפיכך הסוגייה העיקרית שנחקרה הייתה התמכרויות בקרב גברים (Tuchman, 2010). מחקרים העוסקים בהתמכרויות של גברים נעשו בהתאם למצב באוכלוסייה שכן אחוז הגברים המכורים לסמים היה גבוה משמעותית מאחוז הנשים. עם זאת, נראה כי בשנים האחרונות הפער בין אחוז הגברים המכורים והנשים המכורות הצטמצם משמעותית. לדוגמא, עבור התמכרות לאלכוהול, בעבר היחס בין גברים לנשים היה 1:5, ואילו כיום נראה שעומד על יחס של 1:3 ( Greenfield, Back, Lawson & Brady, 2010). לפיכך, ניכר כי שיעור הנשים המשתמשות בסמים הינו גבוה יותר בהשוואה לנתונים משנים קודמות וכתוצאה מכך, גם עולה מספרם של המחקרים הקליניים המתמקדים באוכלוסיית הנשים המכורות (Tuchman, 2010). במקביל, עולה המודעות בחברה לתופעה וכן, מתגבשת ההבנה כי ישנם הבדלים בין גברים ונשים וכי קבוצת הנשים המכורות הינה קבוצה בעלת מאפיינים וצרכים ייחודים, שונים מאלו של הגברים (גור, 2008). נראה כי נשים נוטות יותר מגברים להגיע ממשפחות בהן אחד או יותר מבני המשפחה הינו מכור לחומרים ממכרים, כאשר להתמכרות לסמים מייחסים גורמים של נטייה גנטית, היסטוריה משפחתית ומתח סביבתי, ואילו להתמכרות לאלכוהול מייחסים בעיקר אירועים טראומטיים או גורמי לחץ. בנוסף, נשים נוטות גם יותר מגברים להיות במערכות יחסים עם בני זוג מכורים לסמים בעצמם ולראות את הבעיות במערכות היחסים כגורם לשימוש שלהן בסמים (Tuchman, 2010).
