סקירת ספרות זו תעסוק בנשים החשופות לאלימות מצד בני זוגן, ובייחוד נשים החיות באחת מן מהקהילות הסגורות בחברה הישראלית, החברה הערבית. תחילה, תוגדר מהי וכיצד באה לידי ביטוי אלימות כלפי נשים, הסיבות והגורמים לה. לאחר מכן, תוצג התופעה של אלימות כלפי נשים בתוך החברה הערבית, וכאמור, גם בשלב זה ינותחו הסיבות והגורמים לכך, השורשים הדתיים והמבניים שלא קוראים לעצירה של אלימות זו, ולמה גם כיום תופעה זו עדין שכיחה. בנימה אישית, כולי תקווה שתופעה זו של אלימות כלפי נשים ואלימות בכלל, תכחד ותעלם מן העולם.
האלימות הבין אישית מלווה את החברה האנושית מאז שחר ההיסטוריה, היא מתקיימת בתחומים שונים, כאשר אחד מהם הוא ביחסים בין המינים בכלל ובין בני הזוג בפרט. תופעת האלימות כלפי נשים בתוך המשפחה היא תופעה רחבת היקף בחברה הישראלית, כאשר נקודת הקיצון שלה היא רצח של נשים.
הצלחתה של מערכת אכיפת החוק במקרי האלימות כלפי נשים מוגבלת ביותר בשל מספר הסברים, כמו העובדה שמדובר בתופעה מורכבת ולכן טווח הסנקציות נגד העבריין האלים מוגבל; מערכת המשפט ואכיפת החוק נוטה להמעיט בחומרתם של מקרי אלימות; שיתוף פעולה לא מספק בין הרשויות ועוד (שדמי, 2003, עמ' 6). אראלה שדמי במאמרה מייחסת גם למדינה ולמשטר את האשמה שבאי מניעת מקרי אלימות רבים כלפי נשים. כינונה מחדש של המדינה המודרנית מקבל ביטוי בשיטת המשטר החדשה- שיטור פוסט מודרני. לפי שיטה זו, המשטר מבוזר בין גופים שונים- מדינתיים, קהילתיים, על-מדינתיים, פרטיים וציבוריים וכך גם סמכויות השיטור (חיפוש, מעצר, עיכוב וכו') החלו לזלוג לידיים פרטיות. במצב כזה, הדאגה לשלום הציבור ומניעת אלימות, ובכללה אלימות גברים כלפי נשים, מבוזרת בין גופים שונים, כאשר שום גוף אינו נושא באחריות בלעדית לתפקידים אלו (שדמי, 2003, עמ' 7).
