חלק א': מבנה הפנסיה בעולם - שבדיה
מערכת הביטוח הסוציאלי המודרני בשבדיה קמה בשנת 1947, עם פנסיה בשיעור קבוע. בהמשך, נוצר הצורך להרחיב את היקף הכיסוי הפנסיוני ולקשור את גובה הפנסיה להכנסה בתקופת העבודה. היו כאלו שתמכו במערכת מימון צוברת, בעוד אחרים תמכו במערכת מימון שוטף. הסוציאל דמוקרטים ואיגודי העובדים העדיפו את הגישה האחרונה אשר אפשרה מתן פנסיה לעובדים במהירות יחסית, ולבסוף משאל העם משנת 1960 הכריע לטובת גישה זו (ספיבק, 2008, עמ' 66-67).
בשבדיה קיימת פנסיה צוברת במסגרת חוק פנסיה חובה אשר נחקק בראשית שנות השישים של המאה העשרים, ואשר חל הן על שכירים והן על עצמאים. בנוסף, לצד קרנות הפנסיה הממשלתיות קיימות קרנות פנסיה של האיגודים המקצועיים בשיתוף עם התאחדות המעסיקים, אשר פועלות מתוקף הסכמים קיבוציים ומכסות כ-80% מהעובדים. בהתאם לכך, מפרישים המעסיקים לקרנות אלו סכומים נוספים על אלה שהם מפרישים לקרנות הממשלתיות, כאשר בסופו של דבר נהנים הגמלאים משתי הקרנות גם יחד (ספיבק, שם, עמ' 66-67, וטורי, 2006, עמ' 6). מעבר לכך קיים גם חיסכון קטן למדי לפרישה דרך חברות ביטוח (ספיבק, שם, עמ' 67).
קרנות הפנסיה בשבדיה הן המקור המקומי המרכזי לגיוס הון, באמצעות רכישת מניות ורכישת אג"ח קונצרניות. כמו כן, ברוב התאגידים המובילים בשבדיה מהווים נציגי קרנות הפנסיה לפחות מחצית מוועדת המינויים לדירקטוריון. קרנות הפנסיה השבדיות משקיעות סכומים גדולים גם מחוץ לגבולות המדינה, ובמקביל, תאגידים ורשויות ממשלתיות ומקומיות מגייסים הון ממשקיעים זרים (וטורי, שם, עמ' 7).
