מדיניות המקדמת שוויון הזדמנויות לאוכלוסיות מוחלשות, ואנשים עם מוגבלויות בפרט, הפכה לכמעט מובנת מאליה בעולם המערבי. מדיניות זו מכסה את כל תחומי החיים- שילוב בקהילה, חינוך, תעסוקה, וגם ספורט. על אף שישנם כאלו הטוענים להפרדה בין פוליטיקה לספורט, הטענה המקובלת היא שספורט קשור באופן הדוק לפוליטיקה ולמדינה וזאת בשתי דרכים: מצד אחד כשיקוף של המציאות והחברה, ומצד שני ככלי להשגת מטרות ו'חיברות פוליטי' (גלילי, 2008). בהמשך לכך, גלילי מציג ארבע רמות בהן מעורבות מדינתית בנוגע לספורט מתבטאת: 1) רמת היסוד; 2) רמת ההשתתפות; 3) רמת הביצוע ; ו-4) רמת המצוינות. חלוקה זו מתכתבת עם החלוקה שמוצעת על ידי הוקסטרה ואחרים (Hoekstra et al, 2019) שמציגים שלוש רמות: 1) חקיקה; 2) ארגונים); ו-3) תוכניות. על אף ההבדלים בין הגישות, הרציונל של שתיהן זהה ומתייחס לפירמידה: מרמת ההחלטה העקרונית של המדינה, דרך הגופים הרשמיים שאמורים ליישם את החלטות אלו ועד רמת ארגוני הספורט והאנשים עצמם. כלומר המעורבות של המדינה נדרשת לא רק ברמה התיאורטית אלא ברמה המעשית והפעולות שנעשות ברמות השונות תומכות ונשענות אחת על השנייה וההסתכלות המבנית ולטווח ארוך היא קריטית. בתהליך זה טמונים אתגרים, חסמים וקשיים, ובמילותיהם של גינס ואחרים "הדרך מקביעת מדיניות ברמה הלאומית ליישום מקומי היא ארוכה ולא קלה" (Jeanes et al, 2018: 987).
הנושא של קידום מדיניות של שילוב וקידום אנשים עם מוגבלויות בספורט ממחיש את טענות תיאורטיות אלו, וחיבור קצר זה יציג בקצרה את החסמים והאתגרים העיקריים העולים מהמחקר לגבי המעבר ממדיניות של שילוב אנשים עם מוגבלות ליישום בפועל.
