התפרצותה של מגפת הקורונה, או "Covid-19" בשמה הרשמי, שיבשה את שגרת חייהם של רוב אזרחי העולם. ארגון הבריאות העולמי (WHO) הכריז ב12 למרץ על המחלה כמגיפה עולמית וכמצב חירום בריאותי כלל-עולמי,[1] וכעת התפשטותה מתועדת על פני 190 מדינות שונות. נכון ל23 במרץ, נדבקו במחלה 334,981 בני אדם ברחבי העולם, ואילו 14,652 מתו כתוצאה מסיבוכי ההדבקות בוירוס.[2] מאות אלפי אנשים נמצאים בבידוד וערים רבות בעולם הכריזו על מדיניות של הסגר, אך למגפת הקורונה השלכות מרחיקות לכת מעבר להתפשטות המחלה ולמאמצים לבודדה. ההתמודדות עם מגפת הקורונה עוררה דילמה סביב השאלה האם לתעדף אינטרסים כלכליים או שמא לקבל החלטות על סמך שיקולים בריאותיים גרידא. במרכזה של עבודה זו דילמת המדיניות, בה אנסה לדון מכמה היבטים ולהשוות גישות של מדינות שונות בהתמודדותן עם המגיפה.
לאחר שמדינת ישראל והעולם המערבי התעלמו מהתמודדות או הערכות מוקדמת להתפרצותו של וירוס הקורונה בעודו מתפשט ברחבי סין, השווקים הפיננסיים העולמיים הגיבו בחריפות כאשר הנגיף התפשט לאירופה והמזרח התיכון והפך למגיפה עולמית. מאז, מתומחרים סיכוני וירוס הקורונה בצורה כה אגרסיבית על פני קבוצות נכסים שונות, עד שרבים חוששים כי מיתון בכלכלה העולמית עלול להיות מסקנה בלתי נמנעת. עם התפשטות המגיפה ברחבי העולם, החששות נעות בין הנסיון למגרה תוך אבדות מועטות בחיי אדם לבין הרצון למזער את הפגיעה הבלתי נמנעת בכלכלה העולמית ובמצב השווקים.
