הציבור המוסלמי בישראל, נשים וגברים כאחד, הינו חלק מן החברה הערבית בארץ[1]. בתוך חברה זו הציבור המוסלמי מהווה מעל ל- 80% מן החברה הערבית, והנשים המוסלמיות כשיעור דומה מכלל הנשים בחברה זו. כ- 90% מהן מתגוררות בישובים ערבים (בין אם מוסלמים לחלוטין, או כאלה הכוללים גם נוצרים או דרוזים) ורק מיעוטן בישובים מעורבים בהם רוב תושבי הישוב הם יהודים[2]. אזרחי ישראל בני הדת המוסלמית מונים כיום כ- 1.1 מיליון נפש שמחציתם נשים (שנתון סטטיסטי, 2014)[3]. מתוך אוכלוסייה זו, כ- 550 אלף נשים בסך הכל, מיעוטה עירונית (כ- 11%) או בדואית במחוז הדרום (כ- 11%) ואילו רובה גרה בישובים ערבים המונים 2000-50,000 נפש אוכלוסייה זו צעירה יחסית לאוכלוסיית הרוב היהודי, וכ- 46% ממנה מתחת לגיל 18 (שנתון סטטיסטי, 2015). אוכלוסיית שיעור האזרחיות המוסלמיות מהווה כ- 13.5% מכלל אזרחיות ישראל, אך בגילאי מערכת החינוך (3-18) הן מהוות כ- 22%[4].
כיום, השכלתן הנשים המוסלמיות בישראל היא בסדר גודל של כ- 11.4 שנות לימוד בממוצע. שעור הסטודנטיות הערביות הוא כ- 10.5%, בדומה לסטודנטים הערבים (שנתון סטטיסטי, 2015).
המוסלמיות, אזרחיות ישראל, הן ערביות-פלסטיניות בלאומיותן ושייכות למיעוט הערבי בישראל. יחסי הגומלין שבין מיעוט זה, שחי לפני קום המדינה בשטח המנדט הבריטי על פלסטין, לבין המדינה הושפעו במידה רבה מהסכסוך הישראלי ערבי (או הישראלי-פלסטיני).
מבוא- הגדרות והצגת הבעיה
פרק ראשון: מעמד האישה באסלאם ותפקידה המשפחתי החברתי המסורתי
פרק שני: תמורות ושינויים מסיום תקופת המנדט
א. מצב הפתיחה : שלהי המנדט והקמת מדינת ישראל
ב. בצל טראומה: נשים מוסלמיות תחת ממשל צבאי (1949-1966)
ג. פתיחת החברה הערבית-מוסלמית (סוף 1966-תחילת שנות ה-90)
ד. הדרישה לשוויון- החל משנות התשעים
פרק שלישי : דיון
סיכום
רשימה ביבליוגרפית
