יציאה בשאלה זהו תהליך בו עוזבים את אורח החיים הדתי. מדובר בדבר אישי לכל אדם המתחיל קודם כל בתוכו – בשינוי של מחשבות ותפיסות של החיים שהיו עד תחילתו של התהליך וכעת הן משתנות.
תופעת היציאה בשאלה נבחנה כבר מאז קודם המדינה ועד סוף שנות התשעים. במאמרה של ברזילאי (2004), ניתן לראות כי בשנות החמישים, אלו אשר בחרו לצאת בשאלה עשו זאת באמצעות המרה חדה של תכנים ואידאולוגיות באחרות לחלוטין. הם מחקו מעליהם את כל מה שהם גדלו עליו וסיגלו לעצמם ראייה אחרת לחיים. כתוצאה מכך, הם התאימו את זהותם החדשה בהתאם לאידאולוגיה החדשה אותה בה הם בחרו. בהמשך, בשנות השישים והשבעים, נראה כי החוזרים בשאלה לא ויתרו על זהותם היהודית ויצרו הפרדה בין יהדות לחרדיות. בעצם, הם שמרו על הזהות היהודית והחרדית אך בחרו שלא לחיות במסגרת החברתיות הנוקשה והסגורה של המגזר החרדי. למעשה, הם בנו זהות יהודית חדשה המתאימה להם. היציאה בשאלה בשנות השמונים והתשעים מאפיינת את החוזרים ככאלו שחוו המרה חדה יותר מאשר בשנות החמישים כיוון שהם עזבו את העולם החרדי בעל האידאולוגיה והחוקים הברורים ועברו אל חברה פוסט- ציונית, פלורליסטית ופתוחה ללא ערכים ברורים. יתרון לכך היה שאלו הבוחרים להצטרף לחברה זו, הייתה היכולת לעצב את זהותם כפי שיבחרו ולסגל לעצמם אילו מרכיבים חילוניים המתאימים להם. השינויים הרבים שהתחוללו בתופעה של היציאה בשאלה מהחברה החרדית משקפות את השינויים שקרו בחברה החילונית וכן בחברה החרדית ומראים מהם יחסי הגומלין שביניהן.
