יהודי מרוקו

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות, תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין. תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגיחת האומות המאוחדות".[1] כך הוכרז במגילת העצמאות ערב הקמת מדינת ישראל, אשר קוראת אליה לכל היהודים הנמצאים ברחבי העולם. מיד החלו גלי עלייה המוניים לעבר ישראל במטרה להתיישב במדינה היהודית שתספק עבורם את כל הצרכים החיוניים. אך נשאלת השאלה מה קורה אם העלייה הזו יותר מעיקה מאשר מועילה? ואיך מתייחסים כלפי עולים לא רצויים במדינה?

לאחר הקמת המדינה העלייה לארץ הפכה לאופציה אידיאולוגית עבור יהודי מרוקו – מדינה צעירה שיכולה לקלוט אותם במסגרת הרעיון הציוני והלאומי מעצם היותם יהודים. העלייה לארץ הייתה בכמויות עצומות, הרבה מעבר למה שהמדינה נערכה אליה בתחילת דרכה. כתוצאה מכל ההגבלות והאיסורים שעברו על היהודים בארצות המוצא, הם הפכו לחסרי כל כחלק מהשכבות הנמוכות ביותר באוכלוסייה ובתדמית הזו בדיוק הם עלו לארץ. הם התרחקו ממודל "היהודי החדש" שנוצר בעקבות הקמת המדינה בגלל שלא הייתה להם גישה אליו. התדמית השלילית שהתפתחה בקרב יהודי צפון אפריקה כתוצאה מהתנאים בהם התגוררו בארצות המוצא, שיקפה ניכור עמוק בקרב ותיקי היישוב.

מבוא

פרק 1: קהילת היהודים במרוקו

1.1 רקע היסטורי

1.2 הגורמים לעזיבת מרוקו

1.3 שלבי העלייה לארץ

פרק 2: קהילת יהודי מרוקו בישראל

            2.1 רקע כללי- בעיות הקליטה בארץ

            2.2 קליטת יהודי מרוקו והגורמים לדילמת מקבלי ההחלטות

            2.3 הדיון על המדיניות הסלקטיבית ויישומה.

סיכום

ביבליוגרפיה