הפרעת קשב
הפרעת קשב והיפראקטיביות (Attention-Deficit/Hyperactivity Disorder: ADHD), הינה הפרעה נוירו-התפתחותית המתאפיינת בתסמינים בלתי מסתגלים של חוסר תשומת לב, היפראקטיביות ואימפולסיביות (Corkum, McKinnon, & Mullane, 2005). לפי רישומי האיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי היא אחת מהפרעות הילדות המאובחנות ביותר, שמשפיעות על כשלושה עד חמישה אחוז מאוכלוסיית הילדים (American Psychiatric Association, 2000 אצל Corkum et al., 2005). בנוסף לתסמינים אלה שמוגדרים תסמיני ליבה ילדים עם הפרעת קשב חווים לעיתים קרובות מגוון רחב של בעיות נלוות שמוגדרות כ"בעיות שניוניות", לרבות קשיים במיומנויות חברתיות, דחייה של עמיתים, קשיים לימודיים-אקדמיים וקונפליקטים משפחתיים (Barkley, 1996 אצל Smith & Barrett, 2000). רבים מהילדים המאובחנים בבעיות קשב יש שילוב של תוקפנות ופעלתנות יתר. נמצא שבין 30% ל- 50% מהילדים בעלי רכיב ההיפראקטיביות נלוות הפרעות התנהגותיות קשורות. ולהיפך, קיימות עדויות לכך שילדים עם הפרעות התנהגותיות יש צורה חמורה ביותר של הפרעת קשב (Miranda & Presentacion, 2000). הטיפול העיקרי שמהווה מוצר מדף להפרעת קשב הינו תרופות פסיכו-ממריצות, בין היתר מתילפנידאט, שידוע בשמו המסחרי "ריטלין". תרופות אלו נמצאו כיעילות כנגד תסמיני הליבה של הפרעת קשב, אך אינן מסוגלות להתמודד עם התסמינים המשניים הנרחבים של ההפרעה כמו הבעיות החברתיות (DuPaul & Barkley, 1990 אצל Smith & Barrett, 2000). יתרה מכך, בעידן האחרון עדויות הולכות ומצטברות ומלמדות על כך, שהבעיה לא נפתרת בסוף עידן הילדות, אלא שרבות מההשלכות השליליות שלה ממשיכות גם לבגרות (Hart, Lahey, Loeber, Applegate, & Frick, 1995; Willoughby, 2003 אצל Corkum et al., 2005).
1. הפרעת קשב
2. טיפול בהפרעת קשב
2.1 טיפול תרופתי בהפרעת קשב
2.2 טיפול התנהגותי בהפרעת קשב – הערכה עצמית כגורם מתווך
2.3 התערבות מעורבת סביבה
סיכום
ביבליוגרפיה
