עבודה זו עוסקת בחוויה שבתוך, ולאחר, האבל בקרב בני המשפחות של נפטרים שונים בכל הגילאים ובהקשר של כל אחד מבני משפחתם, הן בשלבים הראשונים שלה, והן בשלבים המאוחרים יותר, עם דגש על צמיחה, והמשכיות החיים לצד האובדן והשכול.
באופן אוניברסלי, מקובל לחשוב על חוויית האבל והמוות עצמו במונחים מערביים, ושל מודלים המוגדרים באופן רציונלי בספרי הרפואה השונים, על-פיהם חוויית השכול היא נפשית, ואף יש לה השלכות פיזיות על בריאות הגוף. אך עם מסתכלים לעומק, צמיחה ממצב של שכול היא אף מעבר למונחים אלו, ולא חייבת להיות לה מטרה חיובית בהכרח, אלא אפשר גם לחיות לצד הכאב ולהעשיר לצידו את החיים האישיים.
השלבים הראשונים של האבל פעמים רבות מלווים בהכחשה למצב החדש שנוצר. בדקות הראשונות לאחר האובדן, מקובל איפה לחשוב כי המקבל או מקבלת הבשורה יפרצו בבכי ואף יצעקו, אך בפועל, יש חמישה שלבי אבל שהנפש שלנו עוברת עם הזמן: הכחשה או הלם, כעס, רגשות אשם, דיכאון, והשלב האחרון שבהם- הקבלה של המצב. כך, כל-פי מודל שנבנה ע"י הפסיכיאטרית אליזבט קובלר-רוס (Kübler-Ross, 1969).
לרוע המזל, לשלב האחרון של האבל, שלב הקבלה, לא כולם מסוגלים להגיע. בהנחה שהאובדן היה בלתי צפוי, או בנסיבות שונות נוספות, אנשים מסוימים עלולים להישאר 'תקועים' באחד מן השלבים הקודמים שצוינו קודם לכן, במיוחד בשלב הכעס.
מבוא
פרק א': שכול, אובדן וחוויה אישית
פרק ב': תהליך האבל הראשוני
פרק ג': צמיחה והמשכיות לאחר האבל
דיון וסיכום
ביבליוגרפיה
