בחלק א של ספרו תת-תרבות: פאנק – משמעותו של סגנון,[1] דיק הבידג' מנתח הולדת הפאנק מתוך הדיאלוג והמתחים בין תרבויות הנוער השונות של מעמד הפועלים בבריטניה שלאחר מלחמת העולם השנייה (עמ' 102-53). הפאנק צמח כתגובה אסתטית נוספת של הנוער שבשולי החברה לאתגריו הממשיים או המדומיינים, ובמיוחד – מה שדי נשכח מאז – תוך דיאלוג "מוצפן" (עמ' 76) אך אמיתי עם קהילת המהגרים השחורה של בריטניה.
הפאנק הופיע בבריטניה בקיץ חם הן מבחינת מזג האוויר והן מבחינת המצב הפוליטי, ברגע סוער, אפוף פחדים אפוקליפטיים ומתח גזעי, ובהתאם לכך הוא היה מתחילתו "דימוי של משבר ושינוי פתאומי" (עמ' 57). הפאנק נולד כשילוב לא יציב של מרכיבים שונים, ובדיוק משום כך – כלומר משום שהוא שיקוף (מסולף) של כמעט כל תתי-התרבויות מאז מלחמה – הפאנק מייצג הזדמנות חשובה לחקור את תת-התרבות בכלל. בקצוות של הספקטרום נפגשים בפאנק (או מתנגשים בו) החוויה האמפתמינית של הרוק מחד גיסא, ומאידך גיסא הרגאי, בעל המטבוליזם האפריקאי, ה"קשוב לאיטיות של הגאנג'ה" (עמ' 61).
עבור העבדים (ולאחר מכן הפועלים) השחורים באיי הודו המערבית היה הרגאי דבר-מה אפריקאי במובהק, ולכן אקט חתרני, איום על הסדר הקיים ואף במידה מסוימת ריאקציה פגאנית (עמ' 62).
