דיור נתפס כאחד מן הצרכים הבסיסיים ביותר לחיי האדם מקדמת דנא. כך למשל במשפט העברי הגבר, בהיותו נותן ההגנה לאישה, חייב לדאוג לה למזונה וכסותה, הכולל גם מדור[1]. במדינה הליברלית המודרנית מקובל כי חובת הבטחת המינימום ההכרחי למחיה באין מקור אחר, חלה על המדינה. גישה זו הרואה בדיור מרכיב יסודי במדיניות הרווחה, אומצה על ידי חלק גדול מן המדינות האירופיות, עוד במאה ה-19 כתוצאה מן המהפכה התעשייתית Whitehead and Scanlon, 2008)). ורצברגר (2007) מעצים גישה זו וקובע כי "אין היום מדינה מפותחת שאינה מתערבת בצורה כלשהי בשוק הדיור, על ידי סבסוד שכר הדירה, בהפחתת מסים, בהוזלת תשומות, וכיו"ב'. הצורך במעורבות ציבורית נובע מחוסר יכולתו של השוק התחרותי לספק מגורים לקבוצות חלשות במחיר שהם יכולות לעמוד בו ובאיכות העונה על הצרכים המינימאליים שלהם. בהעדר עזרה בדיור לקבוצות אלו ... צפויות להתפתח תופעות, הפוגעות קשות בלכידות החברתית ובערכי היסוד של כל חברה המחויבת לדמוקרטיה ולצדק חברתי... כל ניסיון לבטל את התכניות הממשלתיות, המיועדות להקל על מצוקת הדיור של האוכלוסיות החלשות, חייב להציע חלופה הולמת, ולא – התוצאות עלולות להיות קשות ביותר בשלב מאוחר יותר".
ישנן אמנם מספר מדינות הרואות בדיור שירות שחובת המדינה לספקו באופן שוויוני בדומה לשירותים אחרים ללא קשר ליכולתו הכלכלית של האזרח בדומה לחינוך ולבריאות, אולם הן מעטות וביניהן אפשר למנות את שוודיה עם מדיניות ה- Folkhemmet.
מבוא
פרק ראשון: דיור ציבורי בישראל
א. התפתחות מדיניות הדיור הציבורי בישראל
התמודדות הממשלה עם מחאת 2011 בנושאי מדיניות חברתית ומצוקת הדיור
פרק שני: דיור ציבורי באירופה
פרק שלישי: פתרונות למצוקת הדיור בישראל ובמדינות מערב אירופה
נתוני השוואה בסיסיים
פתרונות להקלת מצוקת הדיור
פרק רביעי: דיון
סיכום
ביבליוגרפיה
