המקרה הנדון: כתבתו בYNET - של חשמונאי (2010)," לאחר שנתיים: שמוליק הכלב שב הביתה". חשמונאי (2010) מספר על כלב בשם שמוליק, שהיה שייך לאייל, נער כבד שמיעה מקיבוץ הגושרים. לאחר הכלב נעלם למשך עשרים חודשים ולאחר מכן חזר אליו. איל קיבל אותו כמתנת בר מצווה מדודו שמואל וקרא לו על שם דודו, שמוליק. הכלב מאד עזר לאיל להתמודד ולהיות עצמאי. ביום עצמאות אחד, באו מבקרים רבים לקיבוץ והכלב, ככל הנראה, נגנב. מאז עשתה המשפחה מאמצים רבים כדי לאתרו. לאחר שנתיים התקשרו אליהם מאגודת צער בעלי חיים בתל אביב לבשר להם כי הכלב נמצא. חשמונאי (2010) מספר: "כשאייל נכנס הביתה הוא לא האמין למראה עיניו", מספרת האם. "שמוליק רבץ על הרצפה, התהפך על גבו וניכר היה עליו שגם הוא שמח מאד לראות את חברו הטוב".
חשמונאי (2010) מציין כי לא ברור כיצד עשה הכלב את הדרך הארוכה מהצפון אל כלביית צער בעלי חיים בתל אביב ומה עבר עליו בשנתיים האחרונות, אבל לדבריו, בזכות השבב שהותקן עליו הצליחו אנשי הכלבייה לזהות את בעליו ולהשיבו אל אייל לקיבוץ.
ברצוני לטעון כי אין גבול לקשר בין אדם וכלב, או חית מחמד בית אחרת. הכלב נקשר לבעליו בצורה בלתי רגילה, עד כד שהוא יודע לזהות על ידי חושים נסתרים שלו איך לחזור אליו ממרחקים גדולים.
מאמרה של מרי (2012) מתרכז בקשר אדם-בעל חי מנקודת המבט והרגש של האדם. האדם לדבריה מתחבר רגשית לבעל חי , והוא לא רואה בו חפץ (זה בניגוד לנאמר במאמר של אריאל דוידס (2007) על כלבי שבט הטינק , אשר בקרב שבט זה מתייחסים אליהם הבעלים ככלי בלבד, לצורכי עזרה בבית ולניקוי אשפה ולא מפתחים אליהם שום יחס רגשי).
