הבעיה החברתית:
אלרגיה למזון היא תופעה ששכיחותה בישראל ובעולם כולו רק עולה בשנים האחרונות[1]. המחלות האלרגיות השכיחות הן נזלת אלרגית, אסטמה, דלקת עור אטופית, ורגישות אלרגית למזונות, תרופות וארס חרקים. כ-25-40% מהאנשים בארץ סובלים מאלרגיה כאשר מתוכם 5% מכללם ילדים האלרגיים למזון (חוזר מנכ"ל, 2015)[2]. בשנת 2016, כ-450 תלמידים הופנו מבתי ספר לחדרי מיון (שם).
על מוסדות החינוך להיערך לתופעה, תוך התייחסות להיבטים שונים בחיי התלמיד הסובל מאלרגיה, כדי לאפשר לו סביבה פיזית בטוחה ונקייה מהאלרגן - החומר שהוא רגיש אליו. כמו כן על מוסדות החינוך לאפשר לתלמיד תנאי לימוד נאותים, תוך הכלה רגשית וחברתית
(חוזר מנכל, 2017)[3].
מטפלים בילדים הסובלים מאלרגיה למזון מדווחים על איכות חיים נמוכה יותר, בגלל היותם בלחץ להימנע מאלרגיה. בנוסף הם חווים לחץ נוסף כאשר הם שולחים ילד עם אלרגיה למזון לבית הספר כאשר המבוגרים שנמצאים שם אולי אינם מכירים זיהוי וטיפול באנפילקסיס Mustafa et al, 2018)).
הפתרון המוצע:
יצירת מודעות לאלרגיות למזון ברמה הכלל ארצית, חינוכית, קהילתית וחברתית על מנת למנוע הדרת ילדים אלרגיים במערכת החינוך ובכלל. אנו חושבים שפעולה זו רלוונטית מכיוון שאלרגיות הן לא בעיה רק של ילדים אלא גם אנשים מבוגרים סובלים ממנה. הגיוני ליצור מערך מידע רחב בכל מקום אפשרי משרד הבריאות, משרד החינוך, עמותות, שר העבודה הרווחה הורים לילדים אלרגיים ומבוגרים אלרגיים.
