הספרות המחקרית במשך שנים רבות מבקשת לחקור את נושא השינה בקרב תינוקות וילדים, הן בעלי התפתחות תקינה והן בקרב פגים או בעלי הפרעות התפתחותיות שונות (Bernier, Bélanger, Tarabulsy, Simard & Carrier, 2014). כיום שינה מוגדרת לא רק כהיעדר ערות, אלא כתהליך נוירופיסיולוגי ופעילות אקטיבית של המוח. שינה הינה הכרחית להישרדות ומשך השינה ואיכותה משתנים לאורך השנים, בפרט בחמשת השנים הראשונות לחיים. תינוקות בני ימים ושבועות ספורים מבלים כ80% מהזמן בשינה ומרבית הילדים בגיל הרך מבלים לפחות כמחצית מהזמן בשינה. בשנים אלו, שינה איכותית הינה חיונית להתפתחות תקינה, גדילה, רווחה נפשית ואף קשורה לבריאות בבגרות (Bathory & Tomopoulos, 2017). צ'אפוט ואחרים (2017) דנים במאמרם על התפתחות השינה במהלך הינקות. נראה כי מיומנות ויסות שינה-ערות הינה יכולת שמתפתחת בסביבות גיל 10-12 שבועות, כאשר השינה מתייצבת ומתרחשת בעיקר בלילה. ילדים ממשיכים לנמנם במהלך היום בגילאי שנה עד ארבע והעוררות הלילית הופכת לנדירה יותר.
על אף שבשנים הראשונות תינוקות מבלים את מרבית זמנם בשינה, אין זה בהכרח אומר שהשינה הינה רציפה. לאורך ההתפתחות, תינוקות מצליחים לישון יותר באופן רציף ובגיל 6 חודשים מרבית הילדים מעירים את הוריהם לא יותר מפעם או פעמיים בשבוע. כמו כן, אחוז הילדים שמעירים את הוריהם יותר מ6 או 7 לילות בשבוע יורד לכ25% בגיל 6 חודשים ופחות מ10% בגיל 36 חודשים. מתוך ניתוח מעמיק נמצא כי תינוקות שנוטים להעיר יותר את הוריהם במהלך הלילה הינם זכרים, ניזונים בעיקר מהנקה, כפי שנבדק בגילאים 6 ו15 חודשים ומותארים על ידי אימותיהם כבעלי טמפרמנט קשה. ישנה סבירות גבוהה יותר כי תינוקות אלו מגיעים ממשפחות גדולות ואימותיהם מבלות פחות זמן בטיפול בהם, כפי שנבדק בגיל 9 חודשים (Weinraub et al., 2012).
