מחלת הצליאק – על פי וסרמן (2003), מחלת הצליאק קרויה גם בשם מחלת הכרסת או הדגנת וזאת משום הבטן הנפוחה המופיע אצל ילדים החולים במחלה. בספרות הרפואית מאוזכרת המחלה גם בשמות הבאים: Celiac Sprue, Celiac Disease, Gluten-Sensitive Enteropathy. מחלה זו הינה מחלה אוטואימונית. כלומר, מערכת החיסון תוקפת את הגוף משום שמערכת החיסון מזהה את החלבון בגלוטן כגורם המזיק לתאי המעי הדק דרכם נספג הגלוטן. המחלה הינה לרוב גנטית אך ישנם גורמים סביבתיים כגון: זיהום כתוצאה מנגיפים או חיידקים העלולים לגרום להחרפת התופעה וכן חשיפת תינוקות לגלוטן בטרם מלאו להם ארבע חודשים. לעומת זאת, הנקה מסייעת למניעת המחלה אצל תינוקות המצויים בקבוצת הסיכון.
המחלה מופיעה באמצעות דלקת הנגרמת לרירית המעי הדק כתוצאה מהמצאות חלבון הפרולמינים הנמצא בגלוטן ובאכילת מוצרים מהצומח כגון: חיטה, שעורה ושיפון המכילים חלבונים כגון: גלוטנינים בחיטה, לסקלינים בשעורה ולאורדאינים בשיפון הגורמים לתת ספיגה במעי הדק. הדלקת גורמת לגוף קשיים בעיכול מוצרי מזון אלו. קיימת מחלוקת בקרב החוקרים לגבי אכילת שיבולת שועל לחולי צליאק. על פי Janatuinen & Kemppainen (2002), נעשה מחקר של צוות חוקרים מפינלנד שבדק 63 מבוגרים החולים במחלת הצליאק במשך 5 שנים מצא כי אכילת שיבולת שועל בכמויות מתונות אינה גורמת לסימפטומים של המחלה של פגיעה במעיים.
על פי בוינובר (2007) למחלה קיימים חמש צורות שונות, כדלהלן:
כרסת קלאסית – התפרצות המחלה באמצעות סימפטומים של דרכי העיכול.
כרסת אטיפית - התפרצות המחלה באמצעות סימפטומים מחוץ לדרכי העיכול.
