אנשי רפואת החירום, וביניהם אחים ואחיות, מתוזכרים השכם והערב אודות מוות, גסיסה, שבריריות האדם ואפשרויות התמותה שלהם עצמם, וכתוצאה מכך העובדים הללו רגישים יותר לפיתוח חרדות מפני מוות. חרדת המוות עשויה אף להשפיע על בריאותם – הן הגופנית והן הנפשית; יכולת התקשורת שלהם עם המטופלים; ועלולה גם להוביל להיעדרות מהעבודה. חשיפתם הרבה לתהליכי גסיסה ומוות לא מקלה על אנשי הסיעוד, אלא רק מגבירה את התעלומה סביב הנושא, דבר שבאופן ישיר גם מגביר חשש מפניו. הצוות הסיעודי נאלץ להתמודד עם מראות ואירועים המשפיעים עליהם נפשית, כמו למשל פציעות חמורות, מוות, התאבדויות וסבל רב מצד מטופלים. חשיפה חוזרת ונשנית לאירועים טראומטיים מתקשרת לא רק לחרדה מפני המוות, אלא גם להשלכות פסיכולוגיות-נפשיות חמורות, כמו שחיקה, דכאון, תשישות, חרדה כללית והפרעות פוסט-טראומטיות (Brady, 2015).
חוקרים רבים ניסו לבחון את חרדת המוות בקרב צוותי סיעוד אשר נמצאים דרך קבע בסביבתם של אנשים גוססים, וזאת בניסיון לבחון האם חרדת המוות נובעת מהניסיון הסיעודי של אותם אחים או אחיות והאם הדבר משפיע על איכות עבודתם המסופקת למטופלים. אם אכן החרדה מפני מות מטופל משפיעה על איכות הטיפול של האחיות, אזי חשוב ביותר לאבחן מתי החרדה מתחילה בכדי שההתערבות המקצועית תמנע התפשטות הבעיה. במחקר שנערך בארצות-הברית בשנת 2006 בקרב סטודנטים לסיעוד בדק האם החרדה מפני המוות בקרב אחים ואחיות מתחילה בתחילת הקריירה, כלומר בשנות ההכשרה המעשית.
