הקדמה
תפוסת האחים והאחיות הקיימת בישראל מהווה ללא ספק, תמונת ראי למצב המערכת הרפואית בישראל כולה, בשנת 2018 (OECD, 2018b). לפי דוחות אחרונים, בישראל קיימים רק חמישה אחים ואחיות לכל 1000 תושבים. מחצית מהמספר הממוצע של מדינות ה- OECD (OECD, 2018d). כדי להתמודד עם מצב זה, בישראל מקדמים בחום את קידומם של תכניות ׳הסבה׳, אשר תכליתן המרה של בעלי תואר לטובת הכשרה כאחים ואחיות, באמצעות הכשרה קצרה אך אינטנסיבית ביותר, המקשה על התלמידים ומביאה לאחוז נשירה גבוה במיוחד (Central bureau of statistics, 2018a). עקרונית, ההכשרה לתפקיד האח בישראל, כמו בשאר מדינות המערב, הינה הזדמנות קורצת לתפקיד בעל מעמד גבוה, וכמובן בעל משמעות. בפועל, תכניות ההכשרה עצמם, כמו גם תפקיד האחות בישראל, מוביל לשחיקה ובעיקר קושי להתמודד עם הדואליות של החיים המשפחתיים וחיי הקריירה האינטנסיביים של מערכת הרפואה בישראל.
בעבודת מחקר זו ביקשתי לבחון את אופי ומהות הבחירה ביציאה לקריירה שנייה, תוך ביצוע מחקר משולב המחבר בין מתודות כמותיות עם איכותניות, כדי להבין מהי משמעותה למעשה של ׳הסבה׳, וכיצד היא נתפסת על ידי קבוצות שונות הבוחרות או שאינן בוחרות לצאת לדרך זו.
רקע תיאורטי
העבודה התיאורטית עוסקת ברמה הסובייקטיבית-אינדיבידואלית, וברמה האובייקטיבית-מבנית. הרמה האובייקטיבית מבנית, מתייחסת לעבודתו של בורדייה, אשר עסק ב-׳שעתוק׳. השעתוק הינו האופן שבו המערכת החברתית, או המבנה החברתי, מסוגל לשרוד ולשמר את עצמו לאורך הדורות, כאשר ישנם מספר דגשים חשובים המשמעותיים במיוחד בחברה המערבית קפיטליסטית, שהינה מושא מחקר זה.
