חומרים מפירים אנדוקריניים
מפירים אנדוקרינים (Endocrine-disrupting compounds; EDCs) הוגדרו לפי האגדוה האמריקית להגנת הסביבה כ- "מרכיב אקסוגני שמפריע בתהליך הסינטזה, הפרשה, העברה, מטבוליזם, יכולת קישור, או אלימנציה של הורמונים המיוצרים בגוף באופן טבעי שמשחקים תפקיד בתהליכי המאוסטאזיס, רבייה והתפתחות." היום יודע שפירים אנדוקרינים יש להם טווח פעילות מאוד רחב, הם יכולים להיקשר להרבה סוגים שונים של רצפטורים, כולל: רצפטורים גרעיניים כמו רצפטורים לאטסרוגן, אנדרוגן, פרוגסטרון, והורמוני בלוטת התריס, רצפטורים ממברנאלים להרומונים סטירואידים כמו רצפטורים לאסטרוגן, ורצפטורים להורומונים שאינם סטירואידים כמו רצפטורים לנוירוטרסמיטורים (סירטונין, דופמין, נוראפינפרין). בנוסף, EDCs מפריעים במסלולים אנזימתיים תוך-תאיים של ביוסינטזה ו/או מטבוליזם של סטירואידים ועוד הרבה מסלולים המופלעים על ידי המערכת האינדוקרינית. כך שמבחינה פיסיולוגית, EDCs הם מרכיבים סינתטיים או טבעיים שחשיפה אליהם יכולה להפריע בתפקוד התקין של המערכת האינדוקרינית.
הקבוצה של EDCs היא מאוד הטרוגינית, יש הרבה מרכיבים שמשתמשים בהם בתעשייה שנחשבים ל- EDCs כמו חומרי הדברה וחומרים בייצור הפלסטיק. זיהוי EDCs אינו קל מכיוון שמרכיבים אלה אינם דומים מבחינת מבנה, הדימיון היחד הקיים בין מרכיבים אלה הוא שכולם מולקולות קטנות (פחות מ- 1000 דלתון). ולכן, מאוד קשה לדעת אם החומר הוא EDCs או לא. חלק גדול מ- EDCs יש להם מבנה דומה לזה של הרומונים סטירואידים טבעיים ולכן הם יכולים להיקשר לרצפטורים של הורמונים סטירואידים ולפעול כאגוניסט או כאנטגוניסט ולהפריע לפעילות המערכת האנדוקרינית (Diamanti-Kandarakis et al., 2009)
